זה אנחנו שוב באים

שלושה מיני-קאמבקים: ה"בליץ" רואה לגרייס ג'ונס את השדיים ולומד מפיליפ גלאס על רעש של עב"מים; ה"מלודי מייקר" מדבר עם חברי להקת קאן המתאחדת, שאף פעם לא אהבו אחד את השני

"לב משוריין" הוא האלבום החדש של גרייס ג'ונס. לכבוד הקאמבק הנוכחי טס ג'ים שלי, כתב ה"בליץ", ללוס-אנג'לס, כדי להיפגש עם המתראיינת הבלתי צפויה. הוא ויתר, כדבריו, על שומרי הראש והאמבולנסים, ופשוט קיווה שג'ונס, בעלת הרקורד האלים, תהיה נחמדה ולא תתעצבן עליו בטעות.

תפילתו של שלי נתקבלה במרומים על כל תנאיה וסעיפיה, כולל תת-סעיף נעים במיוחד - הזכות לבחון בפורום אינטימי את שדיה של ג'ונס. זה קרה כשהוא ניסה להוריד לה את הכובע. "לא!", נזפה בו ג'ונס בחביבות, "אתה לא יכול להביט שם. אסור אבל תביט - אני אראה לך את השדיים שלי. איך הם?". "יפים מאוד", ענה שלי בלי להתבלבל. אחר-כך הוא רץ לספר לקוראים, שפטמותיה של ג'ונס שחורות מאוד וזקורות מאוד, כמו סיגריות מגולגלות מטבק כהה.

גרייס ג'ונס לא עושה חשבון לאף אחד. איחורים של שלוש שעות הם דבר שגרתי אצלה. למשפטים שנערכו נגדה בג'מאיקה בעוון אחזקת קוקאין היא אפילו לא טרחה להופיע. היא חושבת שיש לה אופי נוראי, ובכל זאת היא מעדיפה להתבלט ולתת לכל הדברים שמציקים לה לצאת החוצה: "אנשים מעדיפים להיעלם בחיים. אם הייתי מנסה לדכא את הרגשות הטבעיים שלי, זה היה הורג אותי. אבל אנשים מדכאים את האישיות שלהם. זהו המוות. אני רואה את זה בכל מקום, המתים המהלכים. אני לא יכולה לסבול את זה". היא גם לא יודעת עד עכשיו אם היא בתולה או לא ("לא בטוחה מה קרה שם... זה לא נכנס, או שזה לא עמד... חה, חה, חה"), אבל יש לה בן, פול/אפולו בן העשר, אותו היא אוהבת מאוד ומשתדלת לתת לו את כל העצות הטובות שהיא אף פעם לא אהבה לקבל. כששלי שואל אותה על הקוקאין, חלק בלתי נפרד מתדמיתה, היא עונה, "לא. לא תודה. קמומיל הוא הסם שלי. תה קמומיל".

לפיליפ גלאס יש מופע חדש. הדמות הראשית בו, M, מתארת בגוף ראשון את המפגש שלה עם חללית זרה, את הניסויים שבוצעו בה, ואת נסיונותיה לשכוח ולזכור באותו זמן את החוויה המפחידה. גלאס: "בזמן עבודת המחקר שלי על עב"מים, נפגשתי עם שלושה אנשים: מישהו מסאן-אנטוניו, גברת מז'נבה ובחור מברוקלין. לכל אחד מהם היה מפגש עם עב"ם, וכולם סיפרו בערך את אותו סיפור: 'ישבתי בבית שלי, זה היה בקיץ, ופתאום שמעתי את הצליל המופלא הזה. זה היה הצליל המפחיד ביותר ששמעתי מעודי. זה נשמע כמו מאה מטוסים על הגג' ".
על ההפקה, "צליל של אלף מטוסים על הגג", עבדו, מלבד גלאס, גם הסופר הסיני-אמריקאי דייוויד הנרי ואנג והמעצב ג'רום סירלין. "שלושתנו הרגשנו, שחשוב למקם את המחזה במקום מוכר לנו", מסביר גלאס, "משום שאנחנו עוסקים בפנטאסיות שאף אחד מאיתנו לא עסק בהן קודם. בחרנו את ניו-יורק - מקום שממנו אנחנו יכולים להתחיל לחשוב על מבקרים מהחלל, חלליות, ניסויים על שולחנות-ניתוח וכל הדברים האלה. ג'רום סירלין הרגיש, שהאווירה הפאראנואידית של ניו-יורק היא משהו שיחלחל אל תוך הדמות שמספרת את הסיפור".

בראיון עם השלושה, שערכה לואיס גריי מה "בליץ", מתברר שגלאס וסירלין חוו באופן אישי (איך לא) מפגש עם עב"מים. ואנג, לעומת זאת, סתם מתעניין בלא- נודע, עניין של זכרונות מהבית בעיקר: "האמא של סבתא שלי היתה מגרשת שדים, והיו הרבה מדיומים במשפחה שלי. היינו יושבים מסביב לשולחן בארוחת הערב, והשיחה היתה יכולה להכיל משפטים כמו 'או, זה וזה מת, אז התפללנו בשבילו והוא חזר לחיים - תעביר בבקשה את התפוחי-אדמה'. דברים כאלה הייתי שומע כל יום".

דיויויד סטאבס מה"מלודי מייקר" סוחט מאירמין שמידט, קלידן להקת קאן הגרמנית, שהוציאה לא מכבר תקליט חדש אחרי שנים של חוסר ודאות, את נאום הקאמבק המרגש ביותר שנשמע בעולם הריוניינים מזה זמן רב: "החברים בקאן לא אוהבים במיוחד זה את זה. אין טעם להעמיד פנים. אנחנו בפירוש לא אוהבים אחד את השני. אנחנו כנראה מזוכיסטים. זה ההסבר היחיד לכך שהקמנו את הלהקה מחדש". ומוסיף הגיטריסט, מייקל קארולי: "אני זוכר את ג'אקי ליבזיט, המתופף, רודף אחרי הולגר צוקאיי עם גרזן ברחבי הסטודיו". שמידט: "ובצדק".

סטאבס מנסה לרכך את הנקודות הכואבות בסיפור: "גרזן? אתה בטח מתכוון לגיטארה" (?!). אבל שמידט, קארולי וצוקאיי בהחלט זוכרים שזה היה גרזן. צוקאיי גם זוכר את העילה להתקפה: "ג'קי ליבזיט שונא באס". שמידט: "אני חושב, שכל טיעון נגד הולגר צוקאיי הוא טיעון טוב. לכן נתתי לג'קי גרזן. בשביל ג'קי זה בהחלט סיבה מספקת שהולגר הוא בסיסט. הוא שונא את כל הבסיסטים בעולם, חוץ, אולי, משניים, שהוא עוד לא פגש. הוא מאמין, שצליל הבאס מערער את הוויבראציות של עורות התופים שלו".

אחרי עשרים שנה, לא נראה שהרבה השתנה אצל קאן. הם עדיין מקשיבים לכל רעש מצוי במטרה להופכו לאלמנט מוסיקאלי. צוקאיי טוען שעכשיו הוא אוהב גם את נעימת הפתיחה של "מיאמי וייס" ואת "ז'ו לה טאקסי" של ואנסה פרדיס. קארולי לעומתו דואג לרסק כל פטיפון חדש שאשתו מכניסה הביתה. כמובן שהוא חושב שקאן היא הלהקה הטובה ביותר בעולם: "אנחנו הלהקה האוואנגארדית ביותר בעולם. אף אחד לא מנגן לפי השמיעה כמו שאנחנו מנגנים". שמידט טוען שלפני קאן לא היה בגרמניה כלום. רק ג'אז מיובא. צוקאיי מזכיר גם את המארש, וכאן מתחיל ויכוח על ההבדל בין מוסיקת צעידה למוסיקת ריקודים. השלושה ממש לא סובלים אחד את השני. בשלב מסוים הם מתחילים להתעייף גם מהמראיין: "המלים לא חשובות", מפטיר קארולי כשסטאבס מציק לו בדבר חשיבותם של הטקסטים, "המלים משמשות רק לסאונד, לא למשמעות".

10/11/1989

חזרה לדף הבית