איפה הם היום

דיפ-פרפל, "עבדים ואדונים";
הד-ארצי

"כולם מתבקשים להגיע לחדר האוכל", הידהד קולה המאוס של האחות הראשית במסדרון המחלקה הגריאטרית. בחדר של דיפ-פרפל נשמעו רק נחירות. קשה היה לקום, בעיקר אחרי הבירות של אתמול. ג'ון לורד פקח עין אחת, ניסה לפקוח גם את השנייה, אך נכשל כישלון חרוץ. ריצ'י בלאקמור התהפך על הבטן, ואגב כך שיחרר נאד אדיר, שהעיר כמעט את כולם (להוציא את איאן פייס, שהיה חירש כמו עטלף מת). רוג'ר גלובר התיישב על המיטה והתחיל לבכות - טקס קבוע, שהיה משגע את האחרים וגורם להם להגיע במהרה אל חדר האוכל, שם הוא היה משתתק (רוג'ר תמיד היה רעב יותר מכולם). איאן גילן היה מדוכדך מאוד באותו בוקר. הנכד שלו נשלח למפרץ הפרסי. הוא הביט בצלחת הדייסה שלפניו.

(כעבור שעתיים). "מה נעשה עכשיו בלי איאן?!", ג'ון לורד היה היסטרי. "מי ישיר איתנו את 'סמוק און דה ווטר?'", גנח ריצ'י בלאקמור. "למה הוא זרק את הדייסה על האחות הראשית ולא נתן לי אותה?", יילל רוג'ר גלובר, אך הושתק מיד. כן, איאן גילן הורחק מחבריו לצמיתות והועבר למחלקת סרבני הדייסה שבאגף הסגור. דיפ-פרפל היו נטולי סולן, עד שלפתע פתאום פרץ אל החדר כרוח סערה ג'ו לין טרנר, עובד-סוציאלי צעיר, מבטיח ומגודל שיער. "חבר'ה", סח טרנר בהתלהבות, "אני הסולן החדש שלכם, ואנחנו הולכים לעשות כיף חיים ביחד!".

התגובות הראשוניות היו צוננות ביותר. נמאס לחבורה מסולנים מתחלפים, וחוץ מזה, הם כבר למדו להתרגל לאיאן, שידע לטרוף קלפים יותר טוב מכולם. ג'ו לין טרנר היה פעיל ושאפתן מדי לטעמם, אך לאט-לאט הם התרגלו גם אליו. את פרויקט הסיום שלו בעבודה סוציאלית הגיש טרנר על קלטת, שנקראה "דיפ-פרפל - עבדים ואדונים".לפי התיאוריה של טרנר ומטופליו הקשישים, רוק-כבד אמריקאי משעמם הוא הדרך לשחרר את הקלוריות מהגוף ולהמריץ את חילוף החומרים. הממונים התלהבו, וטרנר נשלח להשתלמות אצל רוג'ר ווטרס, מקרה קשה במיוחד.

07/12/1990

חזרה לדף הבית