משהו גדול קורה

להקת ישראל, פרגוד, 19.2;
נושאי־המגבעת, פרגוד, 22.2

אז אולי לא הכמות קובעת, אלא האיכות, ואולי מישהו ישים סוף-סוף לב לעובדה, שבעיר הזו קורה בזמן האחרון משהו גדול ובלתי יאומן, כשמכיוון תיאטרון פרגוד עולים צלילי גל-חדש מכוסחים של להקות צעירות, האומרות גם את המלים "fuck", "בני-זונות", "להרוג", "משעמם" ועוד כמה, הנחשבות לטאבו אפילו בקרב הלהקות התל-אביביות הקיצוניות ביותר, אם יש כאלה.

אורגיית המוסיקה נפתחה בצהרי יום שישי, כשלפני הג'אז ג'ם־סשן השחוק והמרדים קיבל הקהל מנה מרוכזת של ספידים, רעש, דיכאון, ייאוש, אמת וחשמל מלהקת ישראל. גבי בן-חורין הגיטריסט עמד במשך קטע הפתיחה עם גבו לקהל, מקרב ומרחיק את הגיטארה שלו מן המגבר וסוחט ממנה זעקות פידבק מצמררות, כשנבו סבוראי, הסולן והגיטריסט השני, פורט רקע שקט ומעט דיסהרמוני. אחר-כך נכנס לפעולה סטיבן ג'ייקוב, שהכה בתופי בונגוס קטנים, ואז נכנס מה שגבי בן-חורין כינה אחר־כך "הצליל שעולה מעל ומהווה את סך כל הצלילים שלנו. לפעמים אני צריך להפסיק לנגן, כדי לראות מאיפה הצליל הזה מגיע". מדובר בשילוב של שתי גיטארות, המפיק רעש, רעש ענק, שיוצר לבסוף מעין טון מתמשך, אפקט שניתן לשמוע הרבה אצל
Sonic -Youth.

ישראל היו כבדים עד הסוף. מוסיקה קשה, דופקת, עם קצוות חדים ביותר, המושחזים עוד יותר על-ידי המלים הכואבות, חסרות הריחוף, מתארות מצב של חרא, פשוטו כמשמעו, אותן שר בקול עייף וחד-גוני נבו סבוראי, היכול להופיע מתחת לערך "סיגוף עצמי" בכל מילון בתמונות. הם שרו על היהודים, שרוכבים על הישראלים, ועל האדם הקשיש, העומד כבר שנים במידרחוב ונושא שלט הנפתח במלים "מה בצע כסף לכם", ועל חוסר אהבה ועל עוד נושאים, שלהקות תל־אביביות, למשל, פשוט לא יבינו, כי את הקור של כאן יכולות להעביר רק להקות של כאן. וכשחושבים על זה, ירושלים היא עיר הנמצאת תחת שכינת גל-חדש אמיתית, שכינה הניזונה מצביעות פוליטית, חומת העיר העתיקה, ערבוב בלתי אפשרי של נרקומאנים, חרדים, פוליטיקאים, אנשי ציבור, ערבים, כהניסטים, חיילים, זונות, כשכולם קופאים מקור וצריכים לרוץ.

גל הרהורי הנדושים נקטע באחת, כאשר לנגד עיני התרחשה תמונה ראשונה מסוגה, שאותה אזכור עוד שנים רבות, ואם יתאפשר לי, אף אספר עליה לנכדי: להקת ישראל הזמינה לבמה את להקת נושאי-המגבעת ושתי הלהקות ביצעו יחד (ביום שישי, פרגוד, ירושלים!!) את "Unclean" של סייקיק־טי.וי. ביצוע חזק, שופע צווחות ואלתורים, שהשאיר אותי המום לאורך השבת כולה, כשמדי מספר שעות נפלטים פרצי צחוק מוזרים וקטועים מגרוני.

ערב יום שני הגיע, הזכרונות המתוקים מדבש עדיין הציפו את המוח, ובגלי-צה"ל זירז קוטנר את המקומיים העצלניים לפרגוד, שם עמד להתחיל קונצרט של נושאי-המגבעת. "אל תדאגו בקשר לממשלה" נכתב על הסדין המאויר, שהיה תלוי מאחורי הבמה. הם יטפלו בממשלה, נושאי-המגבעת, אבל קודם הם טיפלו בקהל שבא לפרגוד. נמאס לי לכתוב שהם מצוינים ואיכותיים ומעניינים ומלהיבים ומלאי מרץ ונמאס לי לכתוב על הכוח העצום שמכילים הטקסטים של הסולן והגיטריסט אהד פישוף ועל צפצופיה המלבבים של הגיטארה של תמיר אלברט והקצב בדם של אלון כהן ומיני הפסיכוזות בדם של ישי אדר. לכן אכתוב רק, שנושאי-המגבעת היו בוטים ומשוחררים, נגינתם השתפרה לאין ערוך, הקטע הפותח, "נושאי-המגבעת" ("העולם מושלם / האנשים רעים / זוהי עיר משעממת / כן משעממת / אפשר לצפוֹת את השמש / להיעלם באש / הבני־זונות! / האדמה מקולקלת! / האדמה מקולקלת!"), הבהיר, כי הרמה רק עולה. ועוד אכתוב על הניחוחות הבאוהאוסיים הישנים שעלו באפי בקטע "המוהלת" והסבו לי עונג רב, והפריטות המהירות והעצבניות של אלברט, המשחררות החוצה אלפי אגרסיות נפלאות, וגם על הקצב המזרחי מעט המופיע ב־Live in Beit-Shemesh" " האפוקליפטי, שבשיאו נפל פישוף על הבמה תוך צווחות היחנקות על רקע מארש חגיגי.

ההופעה היתה ארוכה מהרגיל, נושאי-המגבעת לא התעייפו ואף עלו לשני הדרנים. הסאונד היה טוב והיה יכול להיות מושלם, לו השירה היתה מוגברת קצת יותר, כך שיוכלו גם להבין את כל המלים.

26/02/1988

חזרה לדף הבית