הוא לא זכר את שמו

דייוויד קרוסבי, "הו כן, אני יכול";
הליקון

"הו כן, אני יכול", שם האלבום החדש של דייוויד קרוסבי, הוא בעצם תשובה לשם אלבום הסולו הקודם (והיחיד שלו מאז), שיצא ב-1971 ונקרא "לו רק יכולתי לזכור את שמי". קרוסבי בא להוכיח לעולם, שהוא באמת בסדר, שהמוות עדיין רחוק, ושהוא נקי לחלוטין מן ההירואין, הקוקאין והאבקות האחרות, שליוו אותו שנים ארוכות, חלקן בכלא. חלק מן התמלילים המופיעים ב"הו כן, אני יכול" כתב קרוסבי מאחורי הסורגים, אבל על עטיפת האלבום הוא מחייך חיוך שזוף. סבא מאושר, שפתח דף חדש בחיים.

ובעצם הכל כבר הוכח, ובאלבום הקאמבק של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, "חלום אמריקאי", שנסקר במדור זה לפני שבועות מספר. באלבום ההוא בלט קרוסבי בנגינת גיטארה חזקה, שירה פראית, והלחנים היו טובים למדי. כמו כן הופיעה שם בלאדה, שבה סיפר קרוסבי את סיפורו העגום וגם איך זה לחזור מחדש לחיים. אותם סיפורים הוא שב ומספר באלפי ואריאציות ב"הו כן, אני יכול", רק שהלחנים כבר הרבה פחות טובים, והגיטארות החזקות מופיעות בקושי פעמיים. חלק מן החומר גולש עד כדי שמאלץ פתטי, וזה פשוט עצוב. לא יעזרו גם רון מייברג ואפילו לא ג'יימס טיילור, ג'קסון בראון, גראהם נאש, מייקל הדג'ס ובוני ריאט, שהשתתפו בעשיית האלבום (ולמה, בעצם, שיעזרו?).

14/04/1989

חזרה לדף הבית