חיוור עתיק

הקריאה, "פיוס" "THE CALL "RECONCILED
הד-ארצי

הרכיבה הבטוחה על גל החוזרים לתלמי הרוק הפשוטים של שנות השישים היא המאפיין הראשי של הקריאה, להקה אמריקאית בת שבע, הצוברת פופולאריות בעת האחרונה. אבל הקריאה לא משכילה להשתמש בחומרים הישנים, כמו שעושה אר.אי.אם ודי בשנים־שלושה הקטעים הראשונים של אלבומם האחרון "פיוס", לדעת את כל מה שיש להם לומר.

הקטע הראשון, "לאן שאלך", הוא קטע רוק חזק, לא כבד (אין לשכוח שמדובר במצב עדין של מכירות לקהל סטרילי אמריקאי, ששונא רעשים מיותרים), אבל מספק מבחינה קצבית ונותן הזדמנות לסולן, מייקל בין, להשמיע יללות מצ'ואיסיטיות ובכל זאת להישאר שקוע במדוריו הטובים של ענן הרוק האמריקאי. "אני עדיין מאמין", הקטע השני ולהיט האלבום, מביא קלידים קלילים הנשמעים כמו עדר בקבוקים עליזים הנחבטים איש ברעהו במשאית דוהרת. טום פרייר, הגיטריסט, מצליח לשמור על צביון הרוקנ'רול האלמנטארי ויחד עם שירתו של בין נוצר קטע טוב למדי. בקטע אחר, "אוקלהומה", יוצרת הלהקה אווירה מתוחה ומרתקת בתיאורי מצב ריאליסטיים של עיר-רפאים רותחת בלילות קיץ, אבל המתח אובד בפזמון, הסובל מעודף פאתוס.

האלבום לא מצדיק האזנות רבות מדי. יש הרבה פאנקי לבן ורוק, שמנסה להיות מלוכלך ולהזכיר באופן קלוש את הסטונס. אבל הסך-הכל מתאפיין בנגינה נקייה, משעממת ומהוקצעת מדי.

11/07/1986

חזרה לדף הבית