מן התקשורת

האובססיה למוזיקה: הערצה על הסכין

פורסם ב-Ynet. מאת: דנה קסלר. 30.12.14
מעטות הן ביוגרפיות הרוק המתורגמות לעברית וכמעט ואין בנמצא ספרים על הערצה כלפי מוזיקאים. דנה קסלר, עורכת האנתולוגיה "הלהקה היחידה שחשובה", מצאה חמישה ספרים שעושים כבוד למוזיקאים.

הספר "יורם", מאת יורם בר

בתחילת שנות התשעים חברים שלי ואני היינו נוסעים באוטובוס מתל אביב לירושלים, כדי לקנות תקליטים בבית התקליט ולחזור הביתה עם הגליון האחרון של המקומון הירושלמי "כל העיר". זאת היתה התקופה שבה מקומונים עדיין נחשבו למשהו, ומדור המוזיקה של "כל העיר" היה צינור חמצן עבור כל ישראלי שחיפש מוזיקה אחרת.
אחד המבקרים המוזיקליים הזכורים ביותר של "כל העיר" היה יורם בר. בר היה חובב פאנק ורוק אלטרנטיבי, בעל סלידה מאוד ירושלמית מכל מה שנחשב לבולשיט. בין 1985 ל-1994 הוא כתב אינספור ביקורות תקליטים, ביקורות הופעות ורשימות על מוזיקה. אלה רשימות מזמן אחר וממקום אחר, שבהם אסוציאציות חופשיות וזרמי תודעה היוו תחליף למידע שפשוט לא ניתן היה להשיג בזמנו בארץ.
זאת, מן הסתם, היתה תקופת טרום האינטרנט, וגליונות בני חודשיים של מגזיני מוזיקה בריטיים כמו "אן.אם.אי" ו"מלודי מייקר" היו פחות או יותר מקור המידע היחיד שהיה זמין למבקר המוזיקה הישראלי.
ב-31 במרץ 1995, בהיותו בן 29, נפטר יורם ממחלת הסרטן, ובכך נגדעה הכתיבה שלו והתבסס סופית מעמדו המיתולוגי. כנראה שמבקרי רוק צריכים למות כדי שכתביהם יאוגדו לכדי ספר. ואכן, אחרי מותו אספה משפחתו את כתבותיו מ"כל העיר" והוציאה אותם בספר. את הספר קשה להשיג כיום, אבל את הביקורות שלו ניתן לקרוא באתר לזכרו.

החזית הירושלמית

   אוגוסט 2014

מנהרת הזמן > חופשי על הבר
ידיעות אחרונות / 7 לילות
נכתב ע"י רועי ארד

מה חשיבותו של עיתונאי מוזיקה? האם הוא רק מתעד של מהלך העניינים או לעיתים שווה ערך ליוצר? 15 שנים עברו מאז מותו של סופר הרוק הירושלמי יורם בר וגם היום הוא התשובה המלאה לכל השאלות האלה. בר השפיע בעיקר על החדרת המוזיקה האלטרנטיבית לישראל, בדיוק בשנים שבהן חילחלה מהשוליים.

הוא נתן זריקת מרץ והניף להקות כמו נושאי המגבעת, היפוכונדריה (של איגי וקסמן), או-באן (של דנה ברגר) וסרטן השד שממנה יצא ברון הטראנס סקאזי, כשהלהקה סירבה לוותר על השם המזעזע. זה היה הרנסנס הירושלמי ובר הוא אחד הסנדקים המובהקים שלו. על אחת ההופעות הראשונות של נושאי המגבעת הוא כתב: "סדרנית שמנה נכנסת להלם, פורצת בצחוק ובורחת החוצה".

לאחר מותו, בגיל 29, אורכבו כל הכתבות שלו בספר מיוחד ובאתר rockbar.co.il על ידי מוקירי זכרו הרבים. יש עיתונאים שכותבים לא רק עבור ההווה, אלא מחבקים את הנצח.

11/6/2010

כמו צמח בר ורוקנרול מלא קוצים
מאת: עמי ברנד

הוא היה הלסטר בנגס שלנו. על מבקר המוזיקה יורם בר. החברים, שממשיכים להתגעגע, ערכו השבוע ערב לזכרו

"לקלטת של להקת ישראל צריך להאזין בחושך. אם שומעים אותה באור, מבינים שהאור מלאכותי, אפילו אם הוא בא מן השמש. שומעים את הקסטה, מזדככים ומתמלאים תקווה. גם כשהגיטרות צווחות וחורקות ונבו סבוראי זועק בקול מצמרר, גם אז לא מופיעים ספידים של אלימות.
ישראל היא התקווה בהתגלמותה. אחרי שהקסטה נגמרת חייבים להפוך אותה ולנגן אותה שוב, כי אי-אפשר להיפרד מן התקווה הממלאת אותך פתאום. כאן בעיר חיים שלושה אנשים, שחושבים שעות נוספות בשביל כל המוחות האטומים בסביבה. הם פתוחים לחלוטין, לא בראש, בבטן".
-יורם בר על קלטת של להקת ישראל בהופעה

לא הייתי בערב שנערך בשבוע שעבר ב"גדה השמאלית" לזכר מבקר המוזיקה יורם בר, ככה שאני לא יכול לספר על מה שהיה שם, אבל יש לי כמה דברים שחשוב לי להגיד על האיש הזה, שהסרטן לקח בטרם הגיע לגיל 30.

יורם בר היה מבקר מוזיקה ב"כל העיר" הירושלמי בשנות השמונים ותחילת התשעים, בימים ש"מיקס" היה מיתולוגיה של ההווה. מלבד "קליפ" של עיתון "חדשות", המקום האמיתי היחיד לקרוא על משהו שלא מסריח ממיינסטרים היה "כל העיר".

עשיתי שמיניות באוויר כדי להשיג את העיתון הזה ממקום מושבי בפרובינציית כפר סבא. בעיקר כי נודע לי שאוהד פישוף ואדם הורוביץ מנושאי המגבעת הם כותבים קבועים. הסקרנות שלי להכיר יותר את העולם של האנשים ששמעו את הקול של האלוהים האחר, ועשו את זה מהעיר ההיא שבליבה חומה, העניקה לי בהפתעה גמורה את הזכות לגלות את יורם בר.

חד וזוהר למרחקים

הוא היה מבקר חד. חסר סבלנות לכל דבר שהוא איתר בו זיוף או ניסיון להתחנף. הוא היה ירושלמי לפי הספר. בכל שבוע למדתי על הסביבה שהצמיחה את נושאי המגבעת. מיורם בר למדתי שהם לא היחידים. אצלו קראתי לראשונה על 3ח, להקת ישראל, אחת שתיים כזה ועופות מוזרים אחרים. המחויבות שלו לאמנות לאידאה המוזיקלית שהוא האמין בה זהרה למרחקים.

"אז אולי לא הכמות קובעת, אלא האיכות, ואולי מישהו ישים סוף-סוף לב לעובדה, שבעיר הזו קורה בזמן האחרון משהו גדול ובלתי יאומן, כשמכיוון תיאטרון פרגוד עולים צלילי גל-חדש מכוסחים של להקות צעירות, האומרות גם את המלים "fuck", "בני-זונות", "להרוג", "משעמם" ועוד כמה, הנחשבות לטאבו אפילו בקרב הלהקות התל-אביביות הקיצוניות ביותר, אם יש כאלה".
-בר על מרתון להקות בתיאטרון פרגוד

היה עוד משהו שגרם לי לסמוך על יורם בר יותר מאשר על מבקרים אחרים. הוא לא היה מוזיקאי. כן, הוא תופף פעם באיזו להקה (ירושלמית, אלא מה) וכן הוא הבין לא מעט. אבל בניגוד לחברי המגבעת שכתבו בעיתון, ולמוזיקאים אחרים שכתבו במקומון הירושלמי המתחרה, הוא היה פנאט של מוזיקה, מכור לחוויה מוזיקלית עם משמעות, להופעה שבה אתה הולך לאיבוד בתוך עצמך וחוזר הביתה חדש ומנוער לגמרי.

בלי לחבר גיטרה למגבר

יש הבדל גדול בין מבקר מוזיקה שבא מחוויית האזנה לבדה, מהתשוקה למוזיקה, בלי לדעת איך מנגנים את "בית השמש העולה", כזה שמעולם לא חיבר בעצמו גיטרה למגבר, לבין אלה שכותבים על מוזיקה ביום, ועושים מוזיקה בלילה. זה לא הבדל ערכי חלילה, ובוודאי שהראשון אינו עדיף על האחרון.

אני מעריץ מוזיקאים, אני מתפעל מהיכולות שלהם ומהתעוזה להתמודד עם אתגר פיזי אמיתי - לעמוד על במה, להפיק את הצלילים הנכונים, הפלאיים. אלה שיכולים לתאר את הדברים הלא-מילוליים שאני מרגיש באמצעות אקורדים ותווים. אבל רק מי שכמוני עומד מצד הקהל, הוא מי שאני יכול להזדהות איתו כמבקר, כסמכות של טעם. יורם בר לא היה הבחור שיעקוב אחרי תנועות יד שמאל של הסולן על צוואר הגיטרה ויתרשם מהמהירות או מהוירטואוזיות של הפקת הצליל. כלומר, אולי גם. אבל לא רק.

מוזיקה היא פלא שמעבר למיומנות הטכנית. אפשר להתפעל מווירטואוזים, אבל כדי להאמין להם באמת, צריך שהם יהיו מסוגלים לתת יותר מזה. מצד שני, אלה ש"לא יודעים לנגן" יכולים לנגן הכי נכון ולייצר את הרעש הכי מדויק. יורם בר לא המציא את הגישה הזאת, אבל בזירה המקומית הוא היה נדיר למדי, וכמעט היחיד.
 
הבטחות בקומת המרתף

היום זה נשמע מוזר, אבל בימי טרום האינטרנט, כשהרדיו היה אמנם יותר מגוון אבל לא הגיע לכל פינה, השאלה האם המוזיקה הזאת היא בשבילי, היא בדיוק הביטוי של כוחו של המבקר. הלכתי לקנות תקליטים בגלל ביקורות שקראתי הרבה יותר מאשר בגלל משהו ששמעתי ברדיו ומצא חן בעיני.

המילים היו אלא שלכדו אותי, שגרמו לי לנסוע לבית התקליט בפינסקר, לרדת לקומת המרתף עם התקליטים המיובאים של כל מיני אמנים שאף אחד לא מכיר, כדי לחזור הביתה עם תקליט מסוים שיקיים את מה שיורם בר, או שרון מולדאבי, או גיורא פרבר, רורברגר, או אוחובסקי כתבו עליו בצורה שגרמה לי לחשוב שיש בו הבטחה עבורי, עבור מה שאני זקוק לו במוזיקה שאני שומע.
 
דרך חיים ומשפטי מפתח

שנה בערך אחרי שנפטר, קראתי ב"כל העיר" שאמו של בר הוציאה ספר מהודר שכלל את כל מה שהוא כתב בעיתון. התקשרתי, הייתי מוכן לשלם כמה שיעלה. אבל את הספר הנפלא הזה, אינציקלופדיה של תשוקה ורעש קיבלתי ממנה במתנה ואני נוצר אותו עד היום. ואפילו זוכר ממנו לא מעט משפטי מפתח. היום, תודה לאל יש גם אתר, ורוב האוצר הזה זמין שם, נוח לחיפוש ומלא בכל טוב.

"עליתי על האלבום החדש של ווייר, מצאתי קרון ריק והתיישבתי ליד החלון. ווייר נוסעים בהמון מקומות, דוהרים במנהרות בטון ארוכות עם אורות מרצדים. מאיטים על יד פנסי רחוב בודדים שנשטפים בגשם דק ומעצבן, מרסקים מאות גלולות צבעוניות ששופכות את המוח אל תוך אותה המציאות בדיוק, פולטים משפטי ייאוש ציניים, מקרינים סרטי פורנו גרמניים ומסיימים בתוך מרכז קניות אירופי סטרילי".
-בר על האלבום manscape של ווייר

יורם איננו, אבל המוזיקה נשארת, וכמו שכתב עיתונאי הרוק האגדי לסטר בנגס ומצוטט כמוטו באחד הבלוגים האהובים עלי - "רוקנרול הוא מהות החיים וכתיבה על רוקנרול היא דרך חיים". יורם בר קיים את המשפט הזה בכל יום בחייו הקצרים להכאיב.

הערב שנערך לזכרו לא בא לציין איזשהו תאריך. בר נפטר במרץ 1995, ואנחנו באוגוסט. המארגנים הסבירו שהסיבה היא "געגועים עזים". כמו בחיים, יום השנה לא אומר הרבה. אדם שאיננו ממשיך לחיות רק על הגעגוע. וגעגוע לא עובד עם לוח שנה.

פורסם ב 8 באוגוסט 2009 23:23 במדור בעניין הבאסים | 6 תגובות

שרון רז  בתאריך 8/9/2009 7:55:37 AM

איזה יופי של פוסט, מעניין, ראוי ונוגע
וברוך הבא שוב, לא היית כאן זמן רב כמדומני

----------------------------------------
איתי  בתאריך 8/9/2009 9:16:46 PM

בתיכון הייתי דתי, עם כיפה והכל. כמעט כולם מסביבי שמעו את אברהם פריד, האמיצים את שלמה ארצי ומשינה, אבל אני הייתי סו פאקינג ספיישל, לי היה את "כל העיר". כתבו שם אנשים כמו אוהד פישוף ואסף גברון, ואחרים. היה להם מדור מוסיקה שנקרא "מיקס" ששלט בנשמה שלי. הייתי מחכה ליום שישי כל השבוע ואז פותח את "מיקס", קורא על להקות שצריך לאהוב (נגיד "ניו אורדר"), להקות שצריך לשנוא (נגיד "פינק פלויד" אחרי שסיד בארט עזב), תופעות מוזיקליות מיותרות (רוק מתקדם) פחות מיותרות (פאנק), וכו'. לא טרחתי בכלל לנסות ולהקשיב ללהקות שלא הייתי אמור לאהוב (היה להם משהו שם במערכת נגד פרל ג'אם, למשל) והייתי קונה דיסקים שלא הצלחתי לאהוב בשמיעה ראשונה ושומע אותם פעם אחרי פעם כדי ש"יגדלו עלי", מתעצבן כשלא הייתי מצליח.

לפעמים דילגתי על ארוחות צהריים כדי לחסוך קצת כסף וללכת ל"פיקדלי" (מין חנות ירושלמית קטנה) אחרי שנגמרו הלימודים. מחטט שם בקרטונים שטוחים גדולים עם מאות קסטות ישנות במחירים שערוריתיים. ניסיתי לפעמים לקשור שיחה עם המוכרים, שיחות קטנות כאלה (יש לכם את התקליט החדש של ג'יזס אנד מארי צ'יין, זה טוב, נכון?) אם הם היו ממליצים על משהו שלא הייתי אמור לאהוב הייתי צוחק עליהם (בלב).

הימים הטובים ביותר היו כשהתחילה שנה אזרחית (עד אז הייתי חושב בחודשים עבריים, למען האמת, עד לצבא זיהיתי בעיקר את נובמבר, דצמבר וינואר, מסיבות שיפורטו להלן), סיכומי שנה היו המומחיות של "מיקס", עשרה כותבים היו בוחרים עשרה אלבומים שהם אהבו השנה. הכנתי רשימות - כמה מהאלבומים המומלצים כבר יש לי, כמה שמעתי במקרה ברדיו, כמה דיסקים אני חייב לקנות כדי להרגיש שאני כבר שולט בשנת 94'. לא היה לי מספיק כסף ולכן נהגתי להצליב בין הבחירות: שלושה עיתונאים בחרו את פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, רק שניים את החדש של נירוונה, אבל אחד מהם הוא אוהד פישוף, ששווה יותר.

זהו, הייתה תקופה יפה

---------------------------------------
יוסי  בתאריך 8/9/2009 9:49:40 PM

לילות אהבה

זאת הלהקה שיורם ניגן בה כמו גם בהרכבים אחרים שהשפיעו לא מעט על העשיה הירושלמית הפוריה של אותן שנים. גם הן לא צמחו יש מאין אלא נבנו על יסודות מוקדמים כמו פגסוס וכמובן הרכבים חשובים כמו הבמה החשמלית וגן עדן. ובל נשכח את מוריס שתמיד היה שם.

---------------------------------------
יעל  בתאריך 8/9/2009 10:27:19 PM

כתבת יפה. מצטרפת להמלצה על אתר הביקורות של בר, אפשר לשוטט בו שעות.

---------------------------------------

Jack-In-Box  בתאריך 8/10/2009 11:01:14 PM

יופי של כתבה

תודה! בהחלט חסרים כיום דמויות כאלה במוזיקה המקומית.

-------------------------------------------
דן  בתאריך 8/11/2009 6:42:31 AM

מדן

יופי של כתבה.
כמי שהכיר אותו, אני מודה לך
דן

*******************************************************************************************

מתוך "גלריה" / עיתון "הארץ"

מותו של מבקר המוזיקה  

יום שישי 07 באוגוסט 2009 03:00 מאת: בן שלו

זאת אחת מתמונות הרוקנרול הכי יפות שצולמו בישראל, אף שלא רואים בה גיטרה מייללת וגם לא זמר מיוזע. הלהקה שעומדת על הבמה נמצאת מחוץ לפריים. בתמונה רואים רק את הקהל. מאחר שרובו ככולו מורכב מזכרים צעירים, אפשר להמר שזאת הופעת מטאל, ואחד המצולמים, המתופף הירושלמי דודיק אופנהיים, מאשר את ההשערה: זאת להקת הדת-מטאל האנגלית
"Carcass", שהופיעה בישראל בתחילת שנות ה-90. "הופעה מדהימה", נזכר אופנהיים. "מוסיקה סופר-מהירה וסופר-מורכבת. אני זוכר שחשבתי, 'לא יכול להיות שזה קורה באמת'".

אופנהיים הוא דמות משנית בתמונה, וכך גם כל הנערים האחרים פרט לאדם אחד, גבוה מכולם בראש. עיניו עצומות, הוא מטה את ראשו כלפי מעלה, ונראה שהוא נתון בטראנס. כך לא אמור להיראות מבקר מוסיקה, שצריך לכאורה להשקיף על המתרחש מהצד במשקפיים מפוכחים. אבל יורם בר לא היה מבקר מוסיקה מהשורה. אולי מסוף השורה הקיצונית משמאל. כשהוא שנא את מה שהוא שמע, הביקורת שלו היתה יריקה מילולית בפרצוף. וכשהוא אהב - הוא נטש בשמחה את עמדת המבקר המרוחק. "לנגד עיני התרחשה תמונה שאותה אזכור עוד שנים רבות, ואם יתאפשר לי אף אספר עליה לנכדי", הוא כתב על אחת ההופעות הראשונות של "נושאי המגבעת". אפשר להיות בטוחים שהנכדים, אם היו לו, היו שומעים ממנו גם על ההופעה של "Carcass".

המפץ הפאנקיסטי

אבל בר לא הספיק. הוא מת מסרטן במארס 1995, בן 29. על אף גילו הצעיר, הוא השאיר מאחוריו גוף מעורר התפעלות של כתיבה עיתונאית פרועה, רגישה, מקברית, קודחת, מצחיקה עד דמעות; כתיבה שהתאפיינה בטון יבש לחלוטין, שלא הצליח להסתיר את סערת הנפש וההתרגשות שגעשו מתחתיו. עמוס נוי, שהיה עורך התרבות של "כל העיר", העיתון שבו בר כתב, משווה אותו למחזאי אנטונין ארטו. אהד פישוף אומר שהוא היה "הרפתקן תודעה חסר גבולות".

אמו של בר, מיכל, העלתה לרשת לפני כשנה
אתר שבו כונסו רוב הרשימות של בר על מוסיקה (מאות הרשימות שכתב על נושאים לא מוסיקליים, ובהם רפורטז'ות מופלאות על טיפוסי שוליים ירושלמים, נותרו בחוץ). והיום יתקיים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב ערב לזכרו של בר. יקריאו בו טקסטים שכתב, אבל בעיקר ינגנו: מוסיקה רועשת ורגישה, קיצונית וכנה, כמו שבר אהב. בערב ישתתפו "ברברה" (אופנהיים וראם הראובני), "יום גאגאצי" (פישוף, ביניה רכס ואורי קצנשטיין), "ההם" (גלגול של להקת הפאנק הירושלמית "סרטן השד", שבר דחף וקידם), רן סלוין, גיל רוזנטל וגם "לילות אהבה", הלהקה שבר היה המתופף שלה בגיל 16.

"Carcass"

בבית הוריו של בר בירושלים, כשהרדיו מנגן יצירה של שומאן, מספרת מיכל בר שהרומן של בנה עם הפאנק התחיל בגיל 16. "הקרחת, הבגדים השחורים והקרועים, העגיל, הנעליים הבומבילות, וכל הרעש-געש הזה שהוא היה שומע. לא ידענו איך לאכול את זה, מרובעים שכמותנו", היא אומרת. אחר כך היא נזכרת ביום שבו באה הביתה ומצאה לתדהמתה את בנה הפאנקיסט מקשיב ל"פר גינט" של גריג. "הוא זרק מיד, 'זה זמני, זה זמני'", היא צוחקת.

אחת הרשימות של בר, על להקת "שאם 69", מאשרת שהמפץ הפאנקיסטי הגדול שלו התרחש כשהיה בן 12: "1978, שלהי יולי. בתוכנית 'שעה של פאנק' ברשת ג' מנגנים את 'מלאכים עם פנים מלוכלכות' של 'שאם 69'. בקריית יובל והסביבה עולים באש כמה מקלטי רדיו. 'שאם 69', כך מסתבר, הם הגדולים מכולם".

כשהיו בני 14-15 בר ואופנהיים הקליטו כל מיני רעשים על קלטות ביתיות. "זה נעשה מצד אחד בשיא הרצינות ומצד שני בטמטום מוחלט וברוח שטות", אומר אופנהיים (הכפילות הזאת תאפיין מאוחר יותר גם את הכתיבה של בר). כשלהקת הרוק הכבד "לילות אהבה" (השם ניתן כמובן בהפוך על הפוך) היתה צריכה מתופף, בר הצטרף. "הוא החזיק מעולה את הקצב", נזכר הסולן איתמר צרפתי. אבל "לילות אהבה" לא החזיקה מעמד. "רוב חברי הלהקה משכו לכיוון יותר מלודי ונגיש, ויורם לא הסכים להתפשר. הוא רצה שנמשיך להיות הארדקור", אומר צרפתי.

פריק טהור

בכיתה י"ב בר עזב את התיכון. "אמרנו לו, 'תמשיך, אתה כבר כמעט בסוף', אבל לא היה עם מי לדבר. יורם היה קשה מסגרות", אומרת מיכל בר. אחרי התלבטות הוא החליט ללכת לצבא, לגרעין נח"ל. בשל"ת שלפני הטירונות הכל היה בסדר. צרפתי, שהיה עם בר בגרעין, מספר שבזמן שכל הבנים היו קמים בחמש בבוקר והולכים לשדה, בר היה מתעורר מאוחר והולך לפינת החי שבה טיפל במסירות (בר היה אוהב חיות מושבע, וקוראי "כל העיר" אולי זוכרים את כתבותיה השנונות של כלבתו לירה). אבל בטירונות בר נשבר. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם המסגרת הצבאית. בדיוק באותו זמן הוא חלה בפעם הראשונה בסרטן. "יורם אהב לומר: הסרטן הציל אותי מהצבא", אומרת מיכל בר.

הוא החלים מהמחלה, שלח רשימה ל"כל העיר" והתקבל לעבודה. בתחילה התמקד בכתיבה על מוסיקה, אבל בהמשך כתב גם על דברים אחרים שאהב: ילדים, חיות, חומוס, אלכוהול, הלילה הירושלמי, הרחוב הירושלמי, אנשי השוליים הירושלמים.

"נושאי המגבעת". כתב על אחת ההופעות הראשונות (תצלום: שרית עוזיאל)

"'כל העיר' היה עיתון אחר, גם כי זאת היתה הדרך שלו להתבדל וגם בגלל שהאנשים שעשו אותו היו באמת אחרים", אומר עמוס נוי. "ובתוך כל האחרים, יורם היה אולי הכי אחר. הוא היה פריק טהור וכן. אני לא צוחק כשאני משווה אותו לארטו, אף שהוא היה מלגלג עלי אם היה שומע את זה. הסוריאליזם של יורם היה חסר פשרות, לא סוריאליזם מתפנק וזעיר-בורגני. ארטו כתב פעם על האיסור להשתמש בסמים, "החיים הם מחלה, ואנחנו לוקחים תרופה. מה רוצים מאתנו?". זאת היתה גם העמדה של יורם, עוד לפני הסרטן: החיים הם סוג של מחלה, ואתה חייב להביט בהם בעיניים אחרות, עם שפה אחרת".

לדברי פישוף, "יורם נגע במשהו ייחודי שאף אחד לא ניסח לפניו, משהו שקשור לאבסורד הבסיסי שמגדיר את מצבו של חובב המוסיקה הפרובינציאלי: הנידחות שלו ביחס למוקדי התרבות שמעוררים בו הזדהות והזרות שהוא חש בתוך התרבות שלו".

גם בתוך המערכת האחרת של "כל העיר" בר הרגיש לפעמים קצת נידח. "כתבים אחרים היו נדחפים, מוכרים את עצמם, מציעים הצעות", אומר נוי, "ויורם היה בא, יושב ומחכה שייתנו לו משהו".

"לא היתה לו אמביציה בכלל", אומר המוסיקאי ישי אדר, שהיה חברו של בר. "יורם היה בדיכאון רוב הזמן. אבל הוא היה מהמדוכאים האלה עם ההומור. זה היה הקסם שלו. 'נו, בסדר, בקושי פתחתי את העיניים, אבל יאללה, צחוקים'. סגנון שמזכיר קצת את יוסי אלפנט, מין ערס אשכנזי. היה אפשר להתאהב בו נורא בקלות".

רק לא פוזה

בתחילת שנות ה-90 בר קיבל הצעות עבודה מ"חדשות" ו"הארץ". הן נשמעו לו מוזרות והוא דחה אותן על הסף. "יורם היה נכנס לדיכאון כשהיו מחמיאים לו על הכתיבה שלו", אומרת מיכל בר, "וגם היה לו נוח בפינה שלו, הוא לא רצה התחייבויות". חוץ מזה, "חדשות" ו"הארץ" היו בתל אביב, והמחשבה שבר יעזוב את ירושלים לטובת תל אביב היתה מגוחכת. לא היה דבר שהוא שנא יותר מפוזה, ותל אביב היתה בעיניו התגלמות הפוזה. לא מעט מוסיקאים תל אביבים שילמו על כך בביקורות קטלניות, לא תמיד באשמתם.

ב-1994, כמעט עשר שנים אחרי שהחלים מהסרטן הראשון, בר חלה שוב. "הוא התקשר ואמר: קיבלתי את ה
-Big C. זה כל כך יורם, הניסוח הזה", אומר נוי. בר נסע עם אביו להולנד לטיפולים הומיאופתיים, אבל מצבו המשיך להידרדר. הוא המשיך לכתוב מהבית על תוכניות רדיו אזוטריות, שידורי החלקה אמנותית על הקרח ומטאל שטני מנורווגיה, עד שלא יכול היה עוד לכתוב בדצמבר 1994.

להקת "סרטן השד". "חיות טרף, הילדים" (תצלום: רפי קוץ)

"אני זוכרת שחודשיים לפני מותו תפסתי אותו מקשיב ל'ג'נסיס'", אומרת אמו. "אפילו אני, שאוהבת את שוברט והגבעתרון, יודעת ש'ג'נסיס' זאת מוסיקה יותר רכה מהמוסיקה הרגילה של יורם. לרגע חשבתי שאולי זה איזשהו פיוס, אבל אני חושבת שזאת היתה פשוט אפיסת כוחות".

אופנהיים אומר שמותו של בר היה כל כך טראומטי בשביל חבריו הטובים, "שאולי בגלל זה לקח לנו 15 שנה לארגן ערב לזכרו". ומיכל בר מספרת על יומני החיים של בר, שאותם כתב מאז שהיה בן 6 או 7 ועד מותו. "יורם ביקש שלא נפתח אותם. הוא אמר שממילא לא נבין כלום. אני מודה שאחרי מותו הפיתוי היה גדול. אפילו הצצתי פעם אחת במחברת האחרונה. היה שם ציור של גבעה ולצדה המלה
'Death', וגם המון סיכולי אותיות בגלל המורפיום. אבל זאת היתה הפעם היחידה. יותר לא נגענו בזה. לא מזמן קנינו מגרסה ובימים אלה אנחנו גורסים את המחברות ונפרדים מיורם סופית".

"יפוחלץ ירוסלב יעקובוביץ'!!!"

קטעים נבחרים שכתב יורם בר

• "הרמז היחיד לכך שמדובר בעצם בלהקה גדולה הוא הדיכאון האיום שאני חוטף בכל פעם שאני מקשיב להם, דיכאון שרק הם יכולים לגרום לי. וגם זה משהו, כנראה" (ביקורת על האלבום "Violator" של "דפש מוד", אפריל 1990)
• "הרבה רעש, טונות של אנרגיה. מומלץ לנזירות קופטיות מטורפות שאוהבות לקפוץ מגגות של גורדי שחקים בארבע בבוקר, לחנוק עטלפים אילמים ולשתות סולר. וגם לסתם כאלה שאוהבים את איגי פופ" (ביקורת על אלבום הופעה של איגי פופ, יולי 1990)
• "זה לא אומר שאני רוצה להקות שיורקות דם ומקללות במרץ את הממסד. אני רק לא רוצה להירדם כשהמלה שוליים מוזכרת באוזני... נותר רק לפנות בתחינה נרגשת אל בעלי החברות ופטרוני הפסוודו-אינדי המקומי: צאו כבר מהפוזה השפויה והמשעממת שלכם, יא מטומטמים, ותבינו שאתם חיים במקום הכי מטורף בעולם (וברוח שנות ה-60: מייק אינדי, נוט 'אינדי')" (דצמבר 1990)
• "'כולם מתבקשים לחדר האוכל', הידהד קולה המאוס של האחות הראשית במסדרון המחלקה הגריאטרית. בחדר של דיפ פרפל נשמעו רק נחירות. קשה היה לקום, בעיקר אחרי הבירות של אתמול. ג'ון לורד פקח עין אחת, ניסה לפקוח גם את השנייה, אך נכשל כישלון חרוץ. ריצ'י בלקמור התהפך על הבטן ואגב כך שיחרר נאד אדיר, שהעיר כמעט את כולם (להוציא את איאן פייס, שהיה חירש כמו עטלף מת). איאן גילן היה מדוכדך מאוד באותו בוקר. הנכד שלו נשלח למפרץ הפרסי. הוא הביט בצלחת הדייסה שלפניו" (ביקורת על אלבום של "דיפ פרפל", דצמבר 1990)
• "כמה אנשים מקבוצת הגיל של חנוך דווקא טוענים שהאלבום הזה מתאים להם, נוגע להם ומדבר אליהם, אבל אני חושב שהם פשוט מרחמים קצת על שלום, שמה שנשאר ממנו זה רק קול עייף, טקסטים סופר-בנאליים ואותו סקסופון הרסני, שמלווה בתרועותיו את האלבום כולו (יפוחלץ ירוסלב יעקובוביץ'!!!)" (ביקורת על האלבום "בגלגול הזה" של שלום חנוך, מארס 1991)
• "סרטן השד עמדו על רמפת עץ בגובה של 5 סנטימטרים בערך, דבר שלא מנע מהמוני מתבגרים בעייתיים לעשות סטייג'-דייבינג. שאר הילדים רקדו פוגו עתיר בעיטות, סטירות, אגרופים וצביטות. אילו ברוס לי היה שם, הוא היה מקפל את הזנב בין הרגליים והולך הביתה. חיות טרף, הילדים. יש תקווה. סרטן נעים וחג שמח לכולם" (על הופעה של להקת "סרטן השד", ספטמבר 1992)
• "חוץ מכמה שצריכים כדור בראש" (הביקורת המלאה על האלבום "כולנו צריכים אהבה" של להקת היורודאנס "דאבל יו", דצמבר 1992)
• "בהתחלה זה נשמע מטומטם, חד-גוני וחסר דמיון. גם בהמשך. אבל גם אלה ששונאים טראנס אוהבים אותו. לעתים מזומנות ניתן לצפות באנשים שעומדים ומזיזים ידיים ורגליים בלי לרצות כשקטע טראנס זה או אחר מתנגן ברקע. 'זו המוסיקה הכי מטומטמת ששמעתי בחיים שלי', הם מתנצלים. אבל החיוך הענקי שמרוח להם על הפרצוף אומר הכל. טראנס הוא האלוהים החדש" (יולי 1993)
• ""לצלילי הלהיט 'נו לימיט' צעדו ביום שישי שעבר המועמדות הערביות לתואר מיס פרילי כשהן לבושות בגדי ים... את היצרים הציתו בעיקר מועמדות מס' 9 ו-16, אבל מטעמי צניעות נוותר על הפרטים, נציין רק שלמס' 16 היו חרוזים קטנים על הביקיני, חזות מולאטית וחיוך מקסים" (ינואר 1994)

קיסר העיר ועכברושיה: דברים מתוך ערב לזכר יורם בר
בעריכת מוריס

שיר וסיפור קצר שהובאו בערב לזכרו של עיתונאי הרוק הירושלמי יורם בר, שנערך בגדה השמאלית בתל אביב ב-7 באוגוסט 2009, בהשתתפות ברברה, יום גאגאצי (פישוף/רכס/קצנשטיין), ההם, רן סלוין, גיל רוזנטל/השדה ומוריס.

הוא לא היה אמן, משורר או אמרגן. הוא לא הפיק, וגם לא שר. הוא לא היה נגן. הוא לא עסק בפוסט פרודקשן, ולא בעיבודים. הוא לא הוציא שום תקליט. הוא לא היה להיט. אבל בראש היה לו ג'וק, או אולי זו הייתה שריטה, לקצב של הרוק. לשירים עם נשמה. הוא ראה את כל ההופעות של הגדולים הידוענים, אך היתה לו במיוחד סימפתיה ליורקים, לבועטים. לאלו שעשו ולא דיברו, שצעקו ולא שתקו. ששנאו ולא אהבו, שכיסחו ולא ליטפו, שאמרו ת'אמת בפנים, את מה שהרגישו כולם בבטן בפנים.

*  *  *

אנשים כמונו שונאים בדרך כלל ציטוטים של חז"ל. אבל מה לעשות, מדי פעם היו לחז"ל האלו יציאות טובות, כמו "אין נביא בעירו", וכתוצאה – הנה אנחנו כאן, בתל אביב, ולא בירושלים, מעלים את הערב הזה לזכרו של האדם שלאורך עשור או יותר היה הקול של האנדרגראונד והאנדרדוג הירושלמי.

אני זוכר שלפני כמה שנים פניתי לגורמים מוסמכים של מדור המוזיקה ב"כל העיר", מדור שבזכותו של יורם הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של הכתיבה והביקורת המוזיקלית בארץ, והצעתי להם לארגן ערב לזכרו. רוצים לדעת מה היתה התשובה? התשובה היתה שהנה אנחנו כאן, היום, בתל אביב.

אבל עזבו אתכם מכל זה. אנחנו כאן הערב כדי לעשות כבוד ליורם. באנו כדי לנגן ולהרעיש ולפוצץ את האווירה כדי שהוא יהיה מבסוט. ואם הוא לא יבוא בעצמו, אז לפחות שנדע שרוחו היתה איתנו הלילה.

מאחר ואני איש של סיפורים, אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצרים ואישיים. פעם הזדמן לי לשבת עם יורם ב"שונרא" ותקף אותנו רעב. הצעתי לו ללכת לקיוסק של רבחי לאיזה סנדוויץ' שניצל, אבל הוא הציע ללכת לקיוסק בכיכר ציון.

"עכשיו הזמן הכי טוב לזה", אמר, "עכשיו הנקניקיות ספגו את כל המים והן עבות ונפוחות כמו אני לא יודע מה".

יורם עכבר הלילה בטח יודע מה הוא אומר.

יצאנו משונרא ופנינו לכיכר ציון, כשיורם ממשיך ומתאר את הנקניקיות ואת עוביין וטעמן ואת שאר תכונותיהן. וכבר התחלתי לתהות ביני לבין עצמי כמה נקניקיות כדאי לאכול, אם שתיים בלחמנייה אחת או בשתי לחמניות.

הגענו לכיכר. הקיוסק היה סגור.

יורם כתב כמעט על כל דבר ב"כל העיר", אבל בעיקר על מוזיקה. הסיפור השני שלי קשור לאהבתו הגדולה אליה, למוזיקה. וזה סיפור על מוזיקה, או יותר נכון איך יורם אהב וחי מוזיקה.

במשך תקופה קצרה תיקלטתי ב"שונרא" בימי שישי כשאני מפגיז את אוזני הקהל בכסאח הכי גדול שיש. יורם ודודי היו באים יחד מדי שישי, מטילים עוגן ליד שולחן, יושבים עם בירה וסיגריה ועל פניהם ארשת של דבקות כזו, כמו של דתיים בבית כנסת. לא אומרים דבר ולא מחליפים מבט.

עד שפעם שמתי את (Welcome Home (Sanitarium של מטאליקה. ואז, אחרי כמה שניות, קם לפתע יורם וצעק: "מוריס, אתה מלך". אחרי כמה ימים זה היה גם חרוט על הדלת של השירותים.

יורם, יכול להיות שאני מלך, בכתבות שלך הכתרת הרבה מלכים. אבל רק קיסר ומעלה יכול להכתיר מלכים. ואתה היית קיסר העיר ועכברושי הלילה שלה.

ועליך אמרו מטאליקה:
My Body Lies, But Still I Roam
Yeah, yeah (שזה אומר אמן ואמן)
הערב בגדה השמאלית יחל בשעה 20:00 והכניסה אליו תעלה 30 שקלים.

07/08/09 

ערב הופעות לזכר העיתונאי יורם בר
מאת: עינב שיף, מערכת וואלה!

אוהד פישוף, בניה רכס, אורי קצנשטיין ורן סלווין הם בין האמנים שיתכנסו בגדה השמאלית ב-7 באוגוסט להיזכר במבקר הרוק הירושלמי געגועים עזים למבקר מיתולוגי. יורם בר (צילום: יח"צ) ערב הופעות אינדי לזכרו של העיתונאי ומבקר הרוק יורם בר ייערך בגדה השמאלית בתל אביב ב-7 באוגוסט. בין השאר יופיעו באירוע ההרכב יום גאגצי של אוהד פישוף, ביניה רכס ואורי קצנשטיין, הרכב הנויז ברברה, להקת ההם, שהיא בעצם סרטן השד, רן סלוין וגיל רוזנטל. באירוע יימכרו חולצות חדשות של להקת ח3, שאלבומה היחיד שוחרר לא מזמן בהוצאה מחודשת וכן יהיו דיסקים למכירה. המופע לא נעשה עקב נקודת ציון כרונולוגית כלשהו, אלא מתוך "געגועים עזים" לבר, שהפך עם השנים לאחד ממבקרי המוזיקה המיתולוגיים בסצנת האינדי והמוזיקה הנסיונית בישראל. בר הלך לעולמו ב-31 במרץ 1995, בגיל 29 בלבד, לאחר כמעט עשר שנים של כתיבה על מוזיקה עבור המקומון הירושלמי "כל העיר". לפני כשנתיים הוקם אתר לזכרו של בר, המאגד כתבים רבים שלו. 02/08/09

ערב הופעות לזכרו של יורם בר
מתוך Qube - מוסיקה מהשוליים הצידה

יורם בר כתב על מוזיקה ב"כל העיר", הגרסא הירושלמית של עיתון "העיר", בין 1985 ל 1994, ולצד התייחסות מתבקשת לאלבומים בינלאומיים וישראלים שיצאו באותה תקופה היה למתעד כמעט בלעדי של סצנת הניו-וייב הישראלית בכלל, ושל זו הירושלמית בפרט. באובייקטיביות נוקבת, אבל גם בסובייקטיביות כובשת, בר הכביר במילים על הרכבים דוגמת נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, שלוש חית, להקת ישראל, DXM, דורלקס סדלקס, הפליז, פוליאנה פראנק ועוד רבים וטובים בתקופה בה ההרכבים הנ"ל נחשבו לשוליים התרבותיים המוקצים ביותר בישראל של סוף שנות ה 80. ללא שום סיבה רשמית מיוחדת, למעט געגועים עזים לאחד מעיתונאי הרוק המוצדקים ביותר שכתבו כאן, החליטו חברים קרובים, שגם ניגנו בלהקות שעליהן יורם כתב, להפיק ערב לזכרו - מעין פגישת מחזור לא מחייבת של אושיות מרכזיות בסצנת האנדרגראונד הירושלמית של אותה תקופה מכוננת ויחודית ברוק האלטרנטיבי הישראלי. ביום שישי הקרוב, ה 7.8, יעלו ויופיעו ההרכבים הבאים: יום גאגאצי (אוהד פישוף מנושאי המגבעת, ביניה רכס מדיוואלט ואורי קצנשטיין) באלקטרוניקה נסיונית. ברברה (הבאס-תופים של 3ח בסלאדג',נויז רוק וגריינדקור). ההם (חברי סרטן השד מחוזקים במוריס, שגם יקריא טקסטים וביקורות של בר במהלך הערב)בפאנק-רוק. רן סלוין (3ח/ריר) במיצג וידאו/ סאונד. וגם: גיל רוזנטל/השדה (הסולן של להקת "הפקולטה" מ"קוקו בן 19"). כמו כן, יוצב דוכן דיסקים מוזלים של הלייבל המקומי HEART&CROSSBONE וימכרו לראשונה חולצות של 3ח', שמהדורה מחודשת לאלבום היחיד שלהם יצאה לפני כמה חודשים כדיסק כפול. האירוע יתקיים ביום שישי, 7.8.09 ב-20:00 במועדון הגדה השמאלית, אחד העם 70, תל-אביב, 30 ש"ח בכניסה. 01/08/09

פרומו לתוכנית ב"קול הקמפוס" על יורם בר
מאת: ברק חיון

לפני כ-11 שנה נפטר ממחלת הסרטן בגיל 29 יורם בר, מבקר הרוק האגדי של המקומון הירושלמי ``כל העיר``. הספר שיצא לזכרו מכיל את כל הכתבות והביקורות שפירסם בעיתון משנת 85` ועד 94`.
בצורה קולחת, מבריקה וכל כך מצחיקה העביר יורם את הלך רוחו ודמותו. הוא כתב בעיקר על מוזיקה. פאנקיסט חובב גל חדש ואלטרנטיבה עולמית וירושלמית, נרקומן של חומוס ואיש רוחני שגילה הרכבים כמו נושאי המגבעת וסרטן השד.

יום לפני יום הולדתו הפוטנציאלי, נארח כמה חברים שיספרו עליו, נקריא כמה קטעים שכתב ובעיקר נשמע מוזיקה שאהב.

ינואר 2007   (הדברים נכתבו לאתר המוסיקה imusic)

ניתן להאזין לתוכנית ששודרה לזכרו של יורם

פורסם ב"ישראל היום"

מאת: יואב קוטנר

  קודם כל מוסיקאי

 אחרי הסרט המדובר על רמי קלינשטיין וההתעסקות האינסופית בגירושים מריטה, למבקר הבית יש רק בקשה אחת: נסו לשכוח את כל המסביב ולהקשיב למוסיקה באלבומו החדש של קלינשטיין היא בכלל לא רעה.

רמי קלינשטיין הוציא אלבום חדש בשם "שיר חשוף."אני יודע שזו בקשה קשה אבל עיזבו אתכם לרגע מסרט הטלוויזיה שנעשה עליו   ולא משנה אם חשבתם שהוא טוב או רע או שבכלל לא ראיתם אותו. תתעלמו לרגע מכל הכתבות והרכילויות והשמועות שקראתם או ראיתם או שמעתם.

כן זה לא קל בימינו אלה אבל בואו לרגע נהיה כמו פעם לא מזמן שכאשר מוסיקאי הוציא אלבום חדש מה שהיה הכי חשוב הוא התוכן. כן השירים עצמם זוכרים? מה יש לו להגיד ואיך הוא שר דברים בסיסיים כאלה. זה קשה במיוחד כשמדובר במישהו שכבר עושה את זה 20 שנה וכולם מכירים אותו.

"שיר חשוף" הוא אלבומו העשירי של רמי קלינשטיין והוא אוסף יפה של שירים "קטנים" אישיים מינוריים. אלבום של גבר בן 46 החושף רגעים בחייו אהבה ופרידה ומה שביניהן וגם קצת יוצא מתוך העיסוק ביחסים האישיים.    הוא עושה את זה בשקט בעדינות בלי כעס במין השלמה. בשירה ובנגינה הוא לא לוחץ נשמע מפויס וגם העובדה שהגיטרות בולטות באלבום הזה יותר מאשר הפסנתר מרככת את האווירה. זה לא רוק'נרול ו(בכל זאת) אני אוהב את זה. אין כאן מהפכנות מוסיקלית ולא ניסיון להרשים. הוא לא בתחרות עם האלבום האחרון של ריטה ולא עם כל מה שהוא עצמו עשה בעבר. כך הוא עכשיו. ומתוך הגישה הפשוטה הזו יצא אלבום מאוד יפה.

   לזכרו של עיתונאי

ומה יורם בר היה כותב על "שיר חשוף?"סביר להניח שהוא היה מתעלם באלגנטיות מהאלבום הזה בגלל מיינסטרימיותו. אולי הוא גם היה יורד עלי שבכלל התייחסתי לאלבום כזה ולא הקדשתי את המקום להרכבי שוליים שקצת יותר זקוקים לחשיפה.

ומיהו יורם בר? במחצית השנייה של שנות ה80-היה יורם בר אחד מעיתונאי הרוק המעניינים והחשובים ביותר בארץ. הוא כתב במקומון "כל העיר" הירושלמי על האמנות והתרבות שנמצאת בשוליים ובעיקר על מוסיקת רוק מהארץ   ומחו"ל. היתה לו אהבה מיוחדת לפאנק ולכל מה שמריח מאנטי-ממסדיות.

אמנם קשה למדוד איזו השפעה היתה לכתבות שלו על הסצנה הירושלמית ועל המוסיקה הישראלית אבל תחושת השליחות שלו והמחויבות הבלתי מתפשרת לנושא היתה מדבקת ומרגשת ובוודאי נתנה רוח גבית לאותם יוצרים רבים שכמעט איש לא שם לב אליהם. לצד מיכאל רורברגר (ב"העיר") לא היה נאמן ממנו לנושא קידום המוסיקה האלטרנטיבית והלא ממוסחרת בארץ.

ב31 -במארס 1995 בהיותו בן 29 יורם בר נפטר. עכשיו אפשר לקרוא שוב את כתבותיו באתר שהקימה אמו בעזרת חבריו: .  www.rockbar.co.il חלק גדול מההרכבים שבהם עסק כבר אינם קיימים מזמן אבל הכתיבה שלו ההומור הציניות ובעיקר האהבה לנושא נשארו חיים.

 באיחור של 16 שנה

לו היה יורם בר בחיים השבוע אחד הדברים שהיו מרגשים אותו ואת קוראיו היה הוצאת האלבום "החדש" של -3"ח."'לתובנה הזו הגעתי לא מסיאנס איתו אלא מתוך בדיקה באתר שלו. -3"ח היתה אחת מהלהקות שהוא הכי אהב בזמן אמת בין השנים 1988 ו1993-והוא גם כתב עליהם המון פעמים.

למשל בסוף מארס 1992 הוא כתב: "אחרי 300 שנות ציפייה והמון מעריצים שהספיקו כבר למות בשיבה טובה יצאו השבוע 500 העותקים (היחידים) של אלבום הבכורה של -3ח' לשוק. המעריצים החיים של הלהקה יכולים להתנחם בעובדה שלאלבום הבא של הלהקה הם לא יצטרכו לחכות כל כך הרבה. בעוד חודשיים נכנסים -3ח' לאולפן להקלטות של האלבום הבא שלהם שיושר כולו בעברית."

להקת -3"ח קמה בירושלים ב1988-על ידי שני תלמידי אמנות ב"בצלאל" יוצאי להקת הפאנק "חולרע:"הגיטריסט-זמר רן סלווין והמתופף דודיק אופנהיים. הם צירפו אליהם את נגן הבס ראם הראובני.

בעטיפת רוק כסאח רועשת ופרועה הם שרו בעיקר באנגלית על טירוף על סוף העולם על מות האלוהים על בדידות ועל שנאה.    בסוף 1991 יצא אלבומם (רק בוויניל ולא בקומפקט דיסק) והלהקה החלה לעבוד על אלבום בעברית (שלא יצא   לאור) המשיכה להופיע בעיקר בירושלים והתפרקה ב.1993- מאז ממשיכים שלושת חברי הלהקה להתעסק במוסיקה אוונגרדית ובאמנות מציור ועד וידאו.

עכשיו יוצא האלבום ההיסטורי של הלהקה במארז כפול הכולל את ההקלטות הגנוזות בעברית וקטעים נדירים נוספים. מדהים לשמוע שהאנרגיות והכוח והטירוף עדיין שם. יורם בר היה שמח. 

23/03/09

מתוך "גלריה" / עיתון "הארץ"

מאת: בן שלו

כתבות וביקורות של עיתונאי הרוק יורם בר • באתר האינטרנט החדש  rockbar.co.il

אם היה כאן אי פעם עיתונאי רוק מיתולוגי, זה חייב להיות יורם בר. קודם כל, הוא היה ירושלמי. שנית, הכתיבה שלו היתה רזה ומושחזת כמו אקורד של ג'ואי סנטיאגו מה"פיקסיז". שלישית, במיטב המסורת של הרוק, הוא מת צעיר. בר מת מסרטן ב-1995, בן 29. עכשיו, ביוזמת אמו מיכל, עולה לרשת האתר rockbar.co.il, ובו מאות כתבות וביקורות שפירסם בעיתון הירושלמי "כל העיר" מ-1986 ועד סמוך למותו. הקריאה בהן היא תענוג צרוף.

"בעוד שטרית מזמר את ‘אין זמן', גולש ארקדי למצב של מוות קליני. כאשר בהמשך ארקדי צועק ‘זקוק לך', הדבר היחיד שאתה יכול לחשוב עליו זה מכונת החייאה", כתב בר על הופעה של "החברים של נטאשה" ממאי 1990. המוות הרבה לרחף מעל הביקורות הקטלניות שלו. הדוגמה הקיצונית ביותר לקוחה מביקורת על הלהקה האלמונית "מיסי דאי", עם "הסולן האיום כפיר נקדימון, שהשקיע את מרצו בפוזות הניכור האורבני והעייפות ההרואית בעידן האלקטרוני או משהו כזה... אז ההצעה שלי לחברי מיסי דאי היא: קחו את נקדימון, שכנעו אותו לתלות את עצמו באמבטיה, ואז יכתבו עליכם בעיתונים ותהיו נורא מפורסמים. וגם אם לא, אז מה בעצם הפסדתם?"

בר אהב להיות ילדותי ושלוח רסן כמו להקות הפאנק שהוא העריץ. אבל הוא היה גם סקרן, מחויב ובדרכו המיוחדת רציני מאוד. והוא היה בכל כך הרבה הופעות בירושלים, שלפעמים הוא נעשה חולה מזה. "מרתון הכישרונות הצעירים שנערך בתיאטרון החאן ביום ראשון הצליח להחמיר כמה עשרות מונים את השפעת שלי, ומלבד להקה אחת, עליה ידובר בהמשך, הוכח שהכל כאן תקוע חזק מאוד", כתב באוקטובר 1986. הלהקה האחת היא כמובן "נושאי המגבעת", שבר סיקר בתדירות של פעם
בחודשיים, עם הסולן אוהד פישוף בן ה-16, ש"שר מהראש שלו ולא מהראש של ניק קייב", כדברי בר.
כתיבתו של בר מספקת הצצה מרתקת לא רק אל נפשו, אלא גם אל הסצינה האלטרנטיווית הירושלמית שאותה תיעד - להקות כמו "3 ח'", "ישראל", "היפוכונדריה" (של איגי וקסמן הנערה), "אחת, שתיים כזה", "סרטן השד" ו"מוח מטוגן". מדי פעם כתב גם על להקות שעלו לירושלים מתל אביב, ונדמה שהקושי שלהן להסתגל למנטליות השונה הסב לו עונג מיוחד. "הייתי רוצה לראות את ‘כרמלה גרוס ואגנר' במקום אחר, אולי במגרש הביתי שלהם בתל אביב, שם הם מרגישים בטוחים יותר", כתב ב-1989 על הופעה של ערן צור וחבריו. "זה פשוט לא פייר שאני כל כך נהניתי והם כל כך סבלו".

15/01/09

פורסם  ב-Ynet
מאת: אור ברנע

ארכיון הרוק של יורם

אתר חדש המקבץ את כתבותיו של עיתונאי הרוק המנוח יורם בר מזמין אליו חובבי רוק צעירים לצד נוסטלגיסטים, שייהנו לראות איך נראה הרוק הישראלי מהפריזמה הייחודית שלו.

יורם בר ז"ל, עיתונאי מוזיקה מירושלים אשר פרסם את כתבותיו וביקורתיו במקומון "כל העיר". בר היה מוכר בסצינת המוזיקה הירושלמית האלטרנטיבית של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, וכתב על להקות כמו נושאי המגבעת ו-DXM לפני שהפכו לשמות שגורים במועדוני האינדי. בנוסף, גם כתב רבות דיסקים והופעות של אמנים מחו"ל. חיבתו הניכרת לצד הכבד יותר של סקאלת המוזיקה לא מנעה ממנו לכתוב, באופן מצחיק ומלומד, גם על אלבומי פופ ומיינסטרים.

בר הלך לעולמו ממחלת הסרטן בשנת 95' והוא רק בן 29. לפני כמה שנים יצא ספר עב כרס המאגד את כל כתביו של בר במקומון, אך השבוע נפתח אתר אינטרנט לזכרו בשם "רוק בר" ובו אפשר למצוא כ-400 מכתבותיו של בר, כולן מתוך עולמו המוזיקלי העשיר. גם חובבי מוזיקה צעירים וגם נוסטלגיסטים מוזמנים לשוטט באתר, שניתן לראות בו ארכיון המתעד את הרוק המקומי שהיה כאן, תוצרת הארץ או חו"ל.

זהו גם תענוג לכל מי שרוצה להיזכר באמנים הבולטים של הרוק, לפני שהיו ענקים: אהוד בנאי, משינה ("להקת רוק צעירה, מזריקה לרוק הישראלי בעל האופי האימפוטנטי בדרך-כלל את ההורמונים הנחוצים לו כל-כך", איגי וקסמן ("אגרסיבית ומפוצצת בדאווין. תירגעי, איגי. עד שתהיי סוזי עוד יעבור זמן") ועוד.

מתוך האתר, בחרנו טקסט נפלא של בר על הופעה של אביב גפן שנערכה לפני כ-15 שנים. ככה הוא ראה את זה וככה הוא הרגיש.

אביב גפן מתפרק

הופעת הפרישה של אביב גפן באופרה פיצלה את יורם בר לשבעה טיפוסים שונים, ולכולם היה מה להגיד

פורסם ב-19 בנובמבר, 93'.

המתוחכם: מה, בשם אלוהים, אפשר לכתוב על אביב גפן שעוד לא כתבו? ובשאלה נוקבת זו ניפרד לעת עתה. שלום שלום.

הערס: אביהיב ההומו, אביהיב ההומו, אביהיב הבן-זונה.

הרדיקאל האופטימי: רימון-רסס שהושלך על-ידי אחד מחברי להקת סרטן-השד לעבר אביב גפן בתחילת הופעתו באופרה קטע את הקריירה המזהירה של הצעיר המיוסר, שהיה בן עשרים בלבד. סתאאאם.

הרגיש/ה: עכשיו מעונן, ועוד מעט יירד גשם, ואף על-פי שאני לא ממש ילדה בת 12, אביב גפן הצליח להעמיד לי דימעה בקצה העין בהופעה שלו באופרה. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל מה שבטוח זה שהוא הולך עם מה שהוא מרגיש עד הסוף.

חובב הדם הסימפאטי: אמא שלי ראתה את אביב גפן לפני שבועיים בקרואסונט. "גובה מטר ורבע, יחף ונראה כמו ערפד". ערפדים זה נחמד.

הפרפרית החתולית: יומני היקר, היום שוב רבתי עם אבא ואמא, שלא הרשו לי ללכת להופעה של אביבוש שלי. אז ישבתי כל הערב ובכיתי ורקמתי פרפרים קטנים על הטוסיק של החתול שלי, שנורא בכה גם כן.

העיתונאי המקצועי: ילדות קטנות, ילדות פחות קטנות, ילד עם חולצה של פאנטרה, ילדה עם חולצה של פרל-ג'אם, צופרי אזעקה, צווחות אימים. "צ'חצ'חים, צ'חצ'חים", זועק גפן מהבמה, ומתכוון לאלה שפוצצו את הופעתו הקודמת בעיר. "ערסים, ערסים", עונה לו הקהל בקריאות קצובות. כולם שרים איתו את "אביב ההומו" וגם את כל השירים האחרים. כוס קלקר עם בירה בשבע שקל. סאונד מצוין, ווליום גבוה.

 15/01/09

מתוך הבלוג: עונג שבת

בעריכת גיא חג'ג'
 
מאמר השבוע: כותבת לי מיכל, אמו של יורם בר: "האתר רוק-בר מכיל כתבות שנכתבו על ידי העיתונאי יורם בר במקומון הירושלמי 'כל העיר' בין השנים 1985 עד 1995, השנה בה נפטר. בן 29 היה במותו. כל הכתבות שבאתר הן בנושא מוסיקת הרוק. ביקורות תקליטים, ביקורות הופעות, בעיקר הופעות שהתקיימו ב"פרגוד" הירושלמי, ראיונות שערך עם חברי להקות וזמרים וסקירה על להקות וזמרי רוק מהארץ ומחו"ל. האתר מהווה פיסת היסטוריה של להקות רוק ישראליות וזרות".  לי לא ניתן אלא להסכים, הקריאה באתר (המצוין) מרתקת ומעוררת מחשבה. בין השאר אפשר למצוא שם תיעוד מיד ראשונה של סצינת האינדי של סוף האייטיז: הפליז, נושאי המגבעת, סרטן השד, 3-ח', הפה והטלפיים, אפור גשום, להקת ישראל ועוד. אם מישהו יעשה עבודת בגרות על שולי הרוק הישראלי בתפר בין השמונים לתשעים, האתר הזה יהיה חלק חשוב בביביליוגרפיה. חוצמזה, מעניין לגלות שעשרים שנה לפני שקיטרנו על כך שאף אחד לא ממלא את הלבונטין 90% מהזמן, יורם כתב כך על הופעה של החברים של נטאשה: "האכזבה הגדולה של הערב היתה הקהל. לא הקהל שהגיע לפרגוד (עשרים, שלושים איש), אלא אלה שלא הגיעו. קהל-היעד, מתברר, הוא פרימדונה בררנית, המעדיפה כנראה להישאר בבית ולישון את שנת היופי שלה, או במקרה הלא פחות גרוע, לשבת באיזה פאב עם להקת קווין באוזניים". מה נשתנה? הרבה, האמת, בין השאר ההבדלים הגדולים בין הקהל הירושלמי והתל אביבי ועדכונם המוזיקלי. שווה לקרוא את זה. [עברית]
 
17/01/09

מתוך הבלוג "רעש"

 בעריכת בועז כהן
 
"יורם בר נולד ב-1966. בגיל 19 החל לכתוב במקומון הירושלמי המעולה כל העיר ובמשך כעשר שנים סיקר הופעות, כתב על קסטות, תקליטים ודיסקים, חקר אנשים שנשבעו בשם האמנות ומרדנים שהיו נאמנים לעצמם, פועלים חרוצים בשירות השוליים הישראלים.

 גרתי בירושלים בסוף שנות התשעים, כתבתי לעיתון חדשות וקראתי באדיקות את כל מה שיורם בר פירסם בכל העיר, המקומון הנפלא שהיה אז, בעצם, העיתון הכי מיוחד בישראל.

יורם בר אהב רוק ואלכוהול, תיאטרון ובעיטות חזקות בממסד. הוא היה מתופף ומבקר וכותב מחונן. "אדם רגיש ואנושי באופן קיצוני", אמר עליו אהד פישוף, סולן ומנהיג להקת נושאי המגבעת הירושלמית. "היכולת להזדהות, לגלות אמפטיה, היתה מפותחת אצלו בצורה יוצאת דופן. זה לא הפך את החיים שלו לקלים יותר, אבל העשיר את הסביבה שלו".

יורם בר נפטר ממחלת הסרטן ב-31 במרץ 1995, בן 29 בלבד היה במותו. לו היה חי היום, אין ספק שהיה לו בלוג מוזיקה, והיה זה אחד הבלוגים הטובים בישראל. אבל יורם בר נפטר לפני 13 שנה ואמו, מיכל בר, העלתה לרשת את אוצרות הכתיבה שלו. צללתי לילה שלם אל תוך הרשימות ההן, שמתעדות תקופה מרתקת מאין כמותה במוזיקת השוליים הישראלית - אמצע שנות השמונים עד (כמעט) אמצע שנות התשעים. "
 
http://www.rockbar.co.il/home.rock/about

14/01/09

מתוך הבלוג "זה מסתובב" - מוזיקה נשכחת מימי הבראשית של הפופ העברי

בעריכת ערן דינר

בקטנה: אתר חדש, רוק-בר, מרכז כתבות וביקורות שכתב העיתונאי יורם בר ז"ל שנפטר ב-1995 בגיל 29. האתר מרכז כתבות וביקורות שפרסם ב"כל העיר" הירושלמי בשנים 85-94, בין השאר על סצינת האינדי הירושלמית אבל גם על מופעים של אמנים מחו"ל שהופיעו אז בארץ. מודה שלא קראתי אותו בזמן אמת – אצלנו קראו "העיר" – אבל נעים לגלות אותו גם בדיעבד. האיש בלי ספק ידע את מלאכתו.

11/01/2009

הבלוגיה על פי שמוליק כץ

לא יודע עד כמה חדש האתר הזה אבל "רוקבר" מרכז ביקורות של יורם בר שפורסמו בעיתון "כל העיר" וכל מילה שכתובה שם היא זהב מוזיקאלי מותך לטקסט. משפטים כמו "התקליט הזה מפיק, אגב, צליל נפלא כשמעיפים אותו בסיבוב לפח האשפה" ו-"שתי הנשים שחורות העור מארה"ב נראות כמו צמד פילות, האחת פילה חמודה, השנייה סתם פילה" הם רק קצה קצהו של מבול האהבה והשנאה שממטיר מר בר על קוראיו ועוד המון סיקורים וראיונות נמצאים בפנים.

08/01/2009

קזנובה נוסח ראשון לציון

מאת: אלי אשד

בשנת 1992 הופיעה במגזין התל אביבי "העיר" כתבה של העיתונאי יורם בר בשם "אני רוצה למות מהר, כדי שלא יצחקו עלי". בכתבה דיווח בר כי "זן חדש של ילדי רעש מתפתח בבאר שבע והנציג של הזן החדש עונה לשם רועי ארד (16 וחצי)". בר מספר בכתבה כי רועי ארד הנ"ל הוציא לאור "פנזין" (שם שלקוח מעולם חובבי המדע הבדיוני ומשמעותו מגזין פרטי המוצא לאור בידי חובבים) בן עשרה עמודים שעונה לשם "סוס" מגזין שהוגדר על העטיפה כ"עיתון זרם תת -תרבות האינדי". בפנזין זה עסק ארד באישים כמו אוהד פישוף, אז דמות ידועה בבוהמה התל אביבית.

 העיתונאי בר ניצל את הכתבה ואת דמותו של רועי ארד כדי לדון בהבדלים בין בני דורו שלו ("אני, מה אני יודע. אני זקן אני. בדור שלי, כמו שאומרים הזקנים הקלאסיים, אף אחד לא היה מסומם כתוצאה משימוש יתר באינפורמציה לא מסוננת. לא ידענו כלום אנחנו. אפילו לא חלמנו על כבלים. כשרצינו להתעדכן היינו נוסעים לעמק החולה מייבשים עוד קצת את הביצה ושולים מן הבוץ השחור איזה גיליון של "מלודי מייקר" או של "ווליום" מה שהצליחו להביא המשוריינים באותו יום") ובין בני הדור החדש המתוחכם "המחוברים קודם כל למקינטוש שלהם ושהאישונים שלהם מורחבים מרוב בהייה במסך" שנציגו הבולט בעיניו הוא רועי ארד.

 בר דיווח לקוראים שהפנזין הנ"ל "עמוס בהגיגים מבולבלים ובהתחכמויות סופר מתחכמות". הוא תיאר את הכתבות השונות במגזין שכללו מאמר בשם "הזיקנה כמחלת מין" (שכללה את הציטוט שעל שמו נקראה הכתבה של בר). ארד הסביר לבר בשיחה טלפונית ש"הוצאת עיתון היא הדרך הזולה ביותר להיות קדוש". הוא הבטיח שבגיליון הבא הוא יכניס כתבה על טחורים ש"זה נושא שמעניין את הנוער מאחר שהעתיד הוא טחורים וחוקן".

 מאז אותה הכתבה חלף יותר מעשור. יורם בר העיתונאי הלך לעולמו. ואילו רועי ארד הוסיף לעצמו את הכינוי "צ'יקי", עזב את באר שבע, עבר לתל אביב והפך שם לאחד מאושיות העיתונות ועולם התרבות האלטרנטיבית בתל אביב אליה השתייך בר במקור, ולדמות בולטת וידועה ב"סצנה" התל אביבית שם הוא עומד במרכז קבוצה שלמה של אנשי תרבות שונים שאיתם הוא יוצר אירועים ספרותיים ותרבותיים שונים.

 25/11/08

************************************************

מאת: דודיק אופנהיים

יורם בר היה החבר הכי קרוב שלי
הוא השמיע לי את

Boston
Bauhaus
Camel
Coroner
Carcass
Discharge
Enslaved
Emperor

עצרתי ב
E

הרשימה אינסופית
והמילים שתקו, הזמן עצר והמשיך
כאילו כלום
ויורם לידי
נשאר
------

14/01/2009

יורם  
מאת: אהד פישוף

יורם היה אדם רגיש ואנושי באופן קיצוני. היכולת להזדהות, לגלות אמפטיה, היתה מפותחת אצלו בצורה יוצאת דופן. זה לא הפך את החיים שלו לקלים יותר, אבל העשיר את הסביבה שלו יותר מכפי שהרשה לעצמו, בצניעותו, לראות. ככותב הוא היה יחודי לחלוטין, אחד מסוגו. גדולתו נבעה, בין השאר, מנטייה טבעית לפרש את החוויה שלו בכנות טוטאלית. מה שנחשף מתוך המהלך הזה היה עולם עשיר, לפעמים קודר, אבסורדי, כמעט תמיד מצחיק, עולם שבו זעם וחמלה לא מפסיקים להתחרות בינהם על הבכורה. הוא כתב בישירות על רגשות אוניברסליים, מתוך חוויות אישיות ומציאות מקומית – מקומית עד לרמת המרקם של החומוס והעווית המשוערת על פרצופה של השכנה בבית המשותף, כשהאזין למיניסטרי או הדד-קנדיז. בזמן שאחרים היו מצטטים מתוך עיתונות הרוק העולמית, כשיורם רצה חוות דעת נוספת על עוד תקליט פוסט-פאנק, הוא היה פונה לסייד-קיק הקבוע שלו – לירה כלבתו האהובה. ליורם היתה נוכחות חזקה שממשיכה לרחף ממעל גם אחרי לכתו. אני עדיין מרגיש אותו.

דצמבר 2008  (הדברים נכתבו לאתר המוסיקה imusic)

****************************************************************************************