אנו באנו ארצה

פורטיס-סחרוף "1900?" נענע-דיסק
(בית-התקליט)

מביך. פורטיס ממחזר את עצמו ומוסיף כמויות אדיבות של מחאה חברתית ישירה, חבוטה וכללית מאוד. מובן שבנסיעת הייסורים הראשונה לאחר ההאזנה (קו 20) הזדמזמו להיטי האלבום במוחי המתבשל, עובדה המוכיחה כי פורטיס עדיין נקלט היטב, אם רוצים ואם לא, אבל לא מצביעה בהכרח על טיב התוצרת, והתוצרת בינונית.

ניתן לשער כי פורטיסחרוף (ככה קוראים לזה היום) ראו בעין יפה את הצטרפותם אל הכוח של המונות בנות ישראל הכשרות שמילאו אולמות ופצחו במחולות סוערים אל מול עיניהם המשתאות. כריאקציה ראשונית הם פתחו בתרגילי שיזוף מסיביים, וכפתרון לטווח ארוך הם הקליטו את "1900?", ההבטחה החמה של הקיץ, התשובה המוחצת לתיסלם, האלבום שיציל את המסיבה ויגרום לחתול של השכנים לעשות קוקו ולקנות משקפי-שמש.

באופן טבעי נמצאים כאן הקטעים ההמנוניים להמונים, ההמונים שכבר לא יכולים לחכות לרגע שבו הם ישירו בצוותא, יתנדנדו ימינה ושמאלה וידליקו נרות. הסאונד פתוח יותר, רוקי יותר. ישנן הרבה יותר גיטארות, תוצאה של הכבדת המשקל הסחרופי. הלהיטים הפופיים והקליטים יותר נוסח "אמריקה" ו"שמים של שומקום" נוטלים השפעות מהסיקסטיז, בנוסף להשפעות המזרחיות המוכרות, משהו כמו מגדנייה צפון תל-אביבית כשרה.

עם שלושה קטעים אני יכול להתייחד בהנאה; "נעליים" המטורף; "אין קץ לילדות", קטע פורטיסי (מן הסתם) ילדותי, שקט ועצוב עם קלידים נפלאים של סחרוף; ו"הפוך" הקצבי, שמזכיר קצת את ז'אן קונפליקט, ושאותו זימזמתי באוטובוס יותר מכל האחרים (והסליחה עם "נעליים", שאותו אני שוקל לזמזם מחוץ למקומות ציבוריים). בקומפקט יש עוד שלושה קטעים לא רעים, אבל אין לי קומפקט. נא לאוורר את הביקיני ולהתערבב בקהל.

08/06/1990

חזרה לדף הבית