יודעים לשעמם

פריפאב-ספראוט, "סטיב מקווין"
"PREFAB SPROUT, "STEVE MCQUEEN
סי.בי.אס

הגל החדש האנגלי כוסס ציפורניים בעצבנות והמוסיקה המסונתזת מזילה דימעה. אנגליה מתחילה לחזור לשנות השישים. הג'ינסים המשופשפים והצמודים, מעילי העור השחורים, המבט החולמני בעיניים, כל אלה מצויים בשפע על עטיפות התקליטים של הלהקות האקוסטיות החדשות, כמו ההרפתקאות, מזרקות-חיוורות וכן פריפאב-ספראוט. זו האחרונה מונה ארבעה חברים, המנגנים מוסיקת נשמה ג'אזית ומלודית מורכבת ברובה מבלאדות המדברות על הנושאים הנצחיים, שאותם חיים כל נושאי דגל האינטימיות הלא-מחייבת וחסרת הדאגות ("להתראות לוסיל", "הללויה", "עוגת אוכמניות").

פריפאב-ספראוט, מתברר באלבום "סטיב מקווין", יודעים לנגן; פדי מקאלון, הסולן, יודע לשיר, והבסיסטית ונדי סמית ניחנה בקול טוב ויוצרת קולות רקע ערבים. "סטיב מקווין" הופק על-ידי תומאס דולבי המפורסם, אך לא הוא ולא כל המעלות שמניתי הופכים את המוסיקה של הלהקה למעניינת. לפריפאב-ספראוט יש לפעמים הברקות במלות השירים (והכוונה אינה ללהיט "תיאבון" המפורסם, אחד מן המטומטמים ביותר שזכיתי לשמוע בזמן האחרון), אבל התוצאה הסופית נחמדה מדי ומשעממת. קטע הפתיחה של האלבום, "צעירי פארון", קטע הרוק היחיד בתקליט, הוא הרצועה הטוב מכולן. יש עוד כמה קטעים קצביים, אך החצוצרות בקטעים אלה הורסות כל חלקה טובה, ואלה חסרי-החצוצרות קלילים ופשוטים בצורה מעצבנת.

חוץ מזה, לפני כמה שנים היתה באוסטרליה להקת ריתם-אנד-סול, שנקראה להקת הנהר-הקטן, ופריפאב-ספראוט מכירה את הלהקה האוסטרלית ההיא היכרות טובה וצמודה מדי.

15/11/1985

חזרה לדף הבית