ילדותו השנייה

איגי פופ, "BRICK BY BRICK"; הליקון

איגי פופ מטייל ברחובות הכרך האמריקאי ומחפש משהו אמיתי, נטול צביעות או זיוף. הוא לא מעוניין בפוליטיקות, כמו מזדקנים אחרים. הוא לא נבלע בים הברבורים הכללי. אחרי למעלה מעשרים שנות פעילות (ופעילות, כידוע, מועילה מאוד לבריאות) מרגיש פופ שהוא צריך לפרוס על השולחן את הקלפים הפרטיים ביותר שלו. זו בשורה טובה לכל אלה שחששו לאבד לוזר נצחי סנילי ונפוח מחשיבות.

איגי פופ מאמין בפשטות, והפשטות היא נקודת המוצא שלו. נכון לעכשיו הוא רוצה לברר לעצמו, למשל, מי הטובים ומי הרעים. ברחובות כבר אין מאורות גדולים. יש שם בעיקר לחץ אורבאני מזיק, שיכול לשרוף את קצות העצבים. פופ לא מחליף מקום, משום שאורות הניאון מדליקים לו את המוח ובגלל שהוא אוהב את השוטטויות האבודות האלה. בחשבון הסנטימנטאלי שהוא עורך הוא שואל את עצמו מה נשאר לו. התשובות, בין אם הן רגשניות, רומאנטיות, בשרניות או ניהיליסטיות, תמיד כנות.

הסמים שהוא לקח טינפו אותו מבפנים (כך הוא שר ב"יער ניאון"), והוא לא רוצה לנסות לגרד את הטינופת, כי היא כבר חלק ממנו ומהעבר שלו. הוא מביט סביבו בראש נקי ורוקם חזון על חברה המורכבת מאנשים שיכולים להסתדר יחד ולכבד אחד את השני. הוא שונא בחורים קשוחים ("החארות האלה די מכוערים בלילה מלא כוכבים") ולא מוכן לקבל פוזות. רוקנ'רול הוא הדבר החשוב, וגם כשפופ שר על אמריקה האטומה, שמתייחסת לכסף כמו אל אלוהים, הוא לא שוכח להוסיף את ה"שייק איט בייבי" המסורתי בסיום המשפט. ידידו הנאמן של פופ הוא עדיין הזין שלו. פופ, שאוהב להצטלם עם הזין ולטפל בו יפה, טוען כי הבטון בכרך הגדול עשוי לרבוץ על הזין ולדכא את התשוקה. ב"Pussy Power", קטע כבד ואגרסיבי, הוא עדיין מיוחס כמו חזיר.

ב"Brick by Brick" יש הרבה משפטים חבריים, שטופחים למעריצים ותיקים על השכם ואומרים להם משהו כמו: "העיקר שאני ואתם לא מזויפים כמו השמוקים האחרים". בהמנון של האלבום, "הבלתי מנוצחים", פופ נזכר בימי הסטוג'ס. הוא מתגעגע ובו בזמן מביט על המעמד הסנטימנטאלי במידה לא מבוטלת של לגלוג: "המאבק בונה את האופי, ואנחנו נעשים רכרוכיים ...אנחנו כל-כך משועממים ומפונקים החיים הם רק שקית של גראס".

אין טעם לחשוף סתירות אצל פופ או להתעמת איתו ברמה אינטלקטואלית. במובנים רבים הוא ילד שמתחיל חיים חדשים ומנסה לנתב אותם לכיוון אופטימי והרמוני יותר. השינאה והזעם החייתי וההרסני נרגעו עם הזמן, אבל ההתפרצויות עדיין קיימות. פופ, בדומה לאליס קופר ובניגוד לדייוויד בואי, לא מחפש נוסחאות חדשות ומוצלחות ולא יכול להפריד בין הרוקנ'רול לבין חייו הפרטיים. אם מחפשים טוב, מוצאים, אולי, רמזים לכך שבואי הוא ההתגלמות של כל מה שפופ מתעב: "פוסע ברחובות הריקים האלה ויודע, שכל הכסף שייך לבחור האחר הזה - שילך להזדיין", או "יש לנו עיני רחוב ראשי, אנחנו מביטים בביג-בויז שמתגלגלים הלאה, תחת שמי טלוויזיה רקובים, יש לנו עיני רחוב ראשי".

לקטעים הרעים והכבדים של האלבום תורם חלק משמעותי סלאש, הגיטריסט של גאנז-אנד-רוזס, ולקטע הרומאנטי והנוגע, "קאנדי", תורמת חלק נהדר קייט פירסון (B-52's). תורם נוסף הוא ג'ון הייאט, שאחראי כאן לשני קטעים (למה דווקא הוא?). פופ ממעט לצעוק ומדגיש בעיקר את הבאס החודר והמתכתי שלו. יש מנדולינה שמייבבת על רקע הגיגים נוגים, יש רגאיי חביב ביותר ("לילה מלא כוכבים") ויש "I won't Crap Out" החזק, הקטע המדהים של האלבום.

בסך-הכל יש הרגשה שפופ מתעלם בכל הכוח מעובדת היותו מפורסם, כחלק מהצורך שלו להישאר טהור. הכל עובר כאן בגובה העיניים, באופן כן, משכנע ולבסוף גם כובש. פופ צריך עכשיו להתגבש ולמצוא את עצמו החדש. הוא בונה לבנה אחר לבנה את הבית שלו, כדי שיוכל לחשוב בשקט. הקטע הפותח את Brick by Brick" " , "Home", הוא רוקנ'רול סוער, שבו ממליץ פופ לילדים סוררים לא לדחוף את הבית לתחת, כי בית זה מקום חשוב. קטע הנושא שחותם את התקליט הוא מעין תשובה: פופ מתאר שם את הבית שחיפש כל חייו. זה בית פשוט עם הרבה אהבה ואיזון, בית שבו אף אחד לא יוכל להכאיב לו, בית שבו החלשים הם החזקים. "אז תרדו לי מהזין", הוא מבקש מכל הספקנים. ועם הזין של איגי פופ ממש לא כדאי להתווכח.

03/08/1990

חזרה לדף הבית