כמו כלבים זרוקים

טום וייטס, "כלבי גשם"
"TOM WAITS, "RAIN DOGS
הד-ארצי

האלבום "כלבי גשם" אינו מופנה לדלמאטיים גזעיים או לרועים גרמניים זקופי זנב. הוא מופנה אל בני-התערובת מדובללי הפרווה, המתגלגלים ברחובות, הנולדים מתחת לפנסים הגבוהים ומסיימים את חייהם כשהם מרוחים על הכביש המהיר. קולו של טום וייטס, צרוד מעשן + ויסקי, נשמע כמו משהו לא חוקי כשהוא מתגנב מבין הצלילים העייפים-רפלקסיביים של כלי-ההקשה החרישיים, הטרומבונים העמומים, הפסנתר החזק והסקסופון הפסיכי, ולוחש: "המטריות השבורות כמו ציפורים מתות והעשן יוצא מן הגריל, כאילו כל העיר המחורבנת הולכת להתפוצץ".

וייטס הוא מן המוזרים בסקציה של אמני האמת האמריקאים. בבונקר הקטן שבו הם יושבים ניתן למצוא את ניצולי מחתרת-הקטיפה, הרבה זמרי בלוז שחורים ואדומי עיניים, ובפינה אפשר למצוא גם את ליאונארד כהן. וייטס הוא מהרבגוניים שבהם. הוא יכול לשדר אווירה חורפית, אווירת קאנטרי חמימה, בלוזים חמים מאוד, אווירת מאפיה איטלקית עם אקורדיון מלחיץ, וגם קטעים אינסטרומנטאליים, שמזכירים נעימות פתיחה לסרטי בלש זולים, שטום וייטס, עם המעיל האפור הארוך, זיפי הזקן, המגבעת המהוהה והחזות הסגפנית שלו, יכול להיות הגיבור שלהם. הוא מרחרח אחר חיי הרחוב האמיתיים, מביא דיווחים על מהלכם היומיומי ברמות הפשוטות ביותר, ומגיע מריאליזם עד לסוריאליזם מוחלט. בקטע "בכל מקום שבו אניח את ראשי", למשל, עובר וייטס את הגבול הדק הזה במלים "הראש שלי מסתובב, הלב שלי בנעליים, הלכתי והצתתי את התמזה. עכשיו אני חייב לחזור".

צדו הראשון של האלבום הוא המוזר יותר. אפילו שהשירים שונים אחד מהשני באופיים המוסיקאלי, נוצרת הרגשה שווייטס מספר כאן סיפור אחד ארוך. כמו בהאזנה ליצירה ארוכה אחת, נסחף המאזין ונכנס עמוק לתוך הצלילים, שבמקביל לקולו הניחר של וייטס, מספרים את הסיפור שהוא מספר בגירסתם שלהם. בסוף הצד הראשון מוצא המאזין צורך עז להודות למי שהמציא את התקליט והשכיל לבוראו עם שני צדדים. הצד השני חריג פחות, דהיינו, אפשר להבין שהקול הבוקע מגרונו של וייטס הוא אכן קולו של אדם בשר ודם. הטקסטים ממשיכים להיות מרתקים. וייטס, שבשיר הנושא את שם האלבום מעיד גם על עצמו כעל כלב גשם, מעלה רוחות באמצע הלילה דרך אדי האלכוהול שעוטפים את מוחו. הוויסקי והברנדי, שאותם מזכיר וייטס לעתים תכופות גם באלבומו הלפני-אחרון "טרומבוני דגי חרב", מדיפים ניחוח חזק, המשפיע גם על מוסיקת הליווי, שמקבלת לפעמים עיוותים צורמניים כמעט בלתי מורגשים, ובסאונד המיוחד הזה מצליח וייטס להמחיז את האווירה שהוא רוצה להעביר בצורה מושלמת. גם שירים הנשמעים רגילים לכאורה מקבלים את המוזרויות שלהם ומגרים את החושים, ואלה רודפים אחרי המוסיקה כמו עכברים אחרי חליל. הקטע "רכבת העיר התחתית", רוקנ'רול סוער, מראה שטום וייטס יכול ללכת ולעשות מיליונים עם הקול האמיתי שלו, אם ישיר רוקנ'רול מטופש להמונים, משהו כמו ספרינגסטין. אבל וייטס מעדיף לשמור על עצמו, וכשהוא מנגן מוסיקה שמזכירה מעט את זאת של ספרינגסטין, האווירה הכבדה לא משה ולא זזה, והמקוריות עדיין שופעת.

אולי יבוא לווייטס בן ה-37 (שעד עכשיו היה די אנונימי יחסית) מעט פרסום, אחרי ציפייה של כמעט 13 שנה. בינתיים הוא מצליח להיות בלעדי והופך אפילו כלי חביב כמו באנג'ו למשהו מסתורי. את האלבום הזה, שבין השאר מופיעים בו גם הגיטריסטים קית ריצ'ארדס וכריס ספרינג, ומתופף הנושא את השם סטפאן ארוויצו טיילור הודג'ס, חובה לרכוש.

24/01/1986

חזרה לדף הבית