למרות הטרגדיות

איאן מקאלאך, "CANDLELAND";
הד-ארצי

לא יודע אם ניו-אורדר נהנים או מתעצבנים כשהם מקשיבים ל"Candleland", אלבום הסולו הראשון והטרי של איאן מקאלאך. מה שבטוח זה שהם מזהים שם את הקלידים שלהם, ועוד יותר מכך את הבאס שלהם. אין גם ספק שהם בודקים מחדש את האליבי של פיטר הוק, הממשיך לטעון בתוקף שאין לו שום דבר עם מקאלאך או עם ריי שולמן, המפיק שלו (שעבר גם עם השוגרקיובד, והיה פעם חבר בג'נטל-ג'יינט).

פיטר הוק, ייאמר לזכותו, דובר אמת. ואחרי הכל, איאן מקאלאך לא הפך בעצמו לניו-אורדר. הוא רק לקח את מה שנשאר מהסאונד הפרוץ של האקו-והבאנימן ואטם אותו. הקלידים המבולבלים והדיסקואידים, כמו גם הבאס הדומינאנטי, עוזרים במלאכת האיטום. הקו הקצבי-אלקטרוני, שמלווה מפעם לפעם במכונת תופים, נשבר על-ידי הקול המרוסק של מקאלאך וגם בעזרתן של הגיטארות הפתוחות, שפורצות למרחבים קרירים בצווחות דקיקות ומתמשכות, ומצליחות להעניק בקטע אחד או שניים את תחושת הניתוק הפרועה של פעם. בקטעים נטולי הגיטארות מוביל הקול של מקאלאך. השירה הרגישה שלו היא הדבר היחיד שלא התקלקל במשך השנים. בכל מה שקשור לקול הוא מצליח אמנם לצאת מדי פעם מבצת השעמום שלתוכה שקע, אבל כמות הקטעים הסתמיים מבהירה שגם טרגדיות אישיות קשות לא תמיד מצליחות להסיט את המבט הכללי לכיוון מעניין יותר.

24/11/1989

חזרה לדף הבית