מיפלס האכפתיות

עשרת-אלפים-מאניאקים,
"BLIND MAN'S ZOO";
הד-ארצי

והנה היא מתנגנת על הפטיפון שלי, הלהקה בעלת השם הכי מטומטם בעולם, על כל מנדולינותיה, גיטרותיה האקוסטיות, אורגני ההאמונד שלה וקולה של נאטלי מרצ'נט, שאוהב להשתלח, לעת זריחה, בשדות אמריקאיים ירוקים וחפים מפשע ולהצית בהם געגועים עזים לרגליהם היחפות של היפים ומתמזגי טבע אחרים (שהפכו כבר מזמן לבעלי משפחות אחראים).

אמריקה בולעת בתאווה גם את המתכון של עשרת-אלפים-מאניאקים (המורכב, לצורך העניין, מזיהום ימי באלסקה, וייטנאם, משבר ארה"ב-איראן, רצח בעלי-חיים ואסונות ספורט), כמו גם את זה של אר.אי.אם, משום שנחמד לחשוב שיש שם, בחוץ, אנשים שעדיין אכפת להם. האכפתיות הזו מושמעת ברדיו, אין בה אובדן תקווה, אין בה קור. יש בה קלילות פולקית ואותו טעם נעורים אמריקאיים, שאבד כמעט לבלי שוב בעידן המודעות.

אופן שירתה ה"צודק" וה"ישיר" של נאטלי מרצ'נט עשוי לעלות על העצבים, במיוחד אם קמת על צד שמאל. אני, יש לציין, התרגלתי אליו מהר מאוד, ובסופו של דבר התרגלתי לאלבום כולו ואף התחלתי לחבבו. מזדקנים, אני מניח.

14/07/1989

חזרה לדף הבית