מ-ל-ח-מ-ה

מארק סטיוארט, "מטאטרון"; מיוט, יבוא

שמו של מארק סטיוארט מופיע על עטיפות אלבומיו, כאילו הוא חרט אותו שם בעצמו. את המוסיקה שלו הוא חורט במסמר חלוד על המוח ללא עדינות מיוחדת, ללא שלוות נפש מינימאלית, לתפארת המקרים הגבוליים באשר הם. סטיוארט מסווה את קולו כמיטב יכולתו, אולי כדי לא להסתבך. הוא וחבריו למאפיה (להקתו) יושבים בתוך מיקלט בטון קטן, נתקפים מפעם לפעם בהיסטריה לא מתוכננת ומזיעים כמויות עצומות של תסביכים אגרסיביים.

ב"מטאטרון" מגלה סטיוארט נטיות קצביות, מגמה שהולכת ומתחזקת מאז תקליטו הקודם, ויש כאן אפילו קטעים שאפשר לרקוד, בתנאי שאתה מספיק עייף. כלומר, סטיוארט לא ממהר במיוחד לשום מקום. המקצבים הקשיחים שלו מושפעים קצת מהוואליומים ומסתרבלים בחינניות של טנק שרמן; הסאונדים מתעוותים מהחום; הפאזים מתעצבנים מהיתושים; סטיוארט מוסיף עוד רשת הסוואה טלפונית על הקול ומרכיב זוג רביעי של משקפי-שמש (ואולי כדי לא להסתבך).

אלקטרוניקה היא אחד העיסוקים החביבים על מארק סטיוארט. ב"מטאטרון" יש צד אקוסטי וצד אלקטרוני. מכונת התופים הופכת שם לפעמים לתיבת קצב עתיקה, הגיטארה יורה צרורות ונחה. אבל שלא יהיו אי-הבנות: אם וכאשר ישאלו אותה אם היא מיליטריסטית, היא תפוצץ את עצמה מיד, סטיוארט יתאדה בחלל, ועל הכיסא שלו במיקלט הקטן יישאר טייפ זעיר, שיזמזם באותו קול סטיוארטי-מתכתי, "רשששש...מארק סטיוארט לא היה כאן...דששש...".

08/06/1990

חזרה לדף הבית