אביב מאוחר

מודוס; פרגוד, 30.1

הופעה כמו זו של מודוס בפרגוד לא היתה יכולה לעולם להתרחש בתל-אביב, והדברים באים להוכיח את יתרון השפלה על פני ההר. מודוס הם בוגרי מרתוני הרוק של תחילת שנות השמונים בעיר, תקופה בה פרחו ונבלו ללא כל סיבה נראית לעין המוני להקות נוער קיקיוניות שהתמחו בביצועים ל"מדרגות לגן-עדן". ההופעה של מודוס נשמעה כמו ריוניון של כל הלהקות האלה. הקהל, שהורכב אז מחברים-אוהדים מספסל הלימודים, שהריעו בתום השירים והעבירו חוויות אישיות במהלכם, הורכב הפעם מחברים מבוגרים, לצבא אולי, אך האופי נשאר כשהיה. מעשרות החברים השרופים שהציפו את פרגוד האזינו אולי שלושה לטקסטים ולמוסיקה.

מודוס מנגנים ברמה גבוהה, מקצועית. אין יותר מדי פאזים ברוק שלהם, והכיוון הכללי קליט ובעל פוטנציאל מסחרי סביר. הקטעים המתוחכמים יותר לא הלכו לשום כיוון ולבסוף שיעממו. אורי מורדוך, הגיטריסט, עסק בהקפצות קטנות סטייל פוליס. האצבעות שלו רצו בחופשיות על הגיטארה ובסך-הכל הנגינה שלו היוותה את החלק היותר מעניין של הערב. שלומי לסרי, הסולן וגיטריסט הקצב, זימר טקסטים ירושלמיים שכל כולם אמרו שלום חנוך. לסרי שר בחיוך, בשביל החבר'ה, והחבריה נתנו כפיים, אם כי פיספסו את הקצב ברוב המקרים. היו בלוזים, היה "ציפור גן-עדן" של סנואי-וייט, היה סולו תופים של שמונה דקות, כמובטח, וגם קטע נוגע ללב, שבו הציג לסרי את סימון קוסטה הביסיסט. קוסטה יצא בחיוך ביישני ממקום מחבואו מאחורי המגבר, והסמיק נורא כאשר מחאו לו כפיים. למרות הכל לא בכיתי כשזה נגמר.

03/02/1989

חזרה לדף הבית