אדומים

יום-חדש, פרגוד 7.5

החשדות שהועלו במהלך ההופעה הוכחשו נמרצות על-ידי חברי יום-חדש, ומאוחר יותר גם על-ידי שר-לי, שכותב להם את הטקסטים וחלק מהלחנים. לא, יום-חדש לא להקת-הבית של חד"ש, אפילו שהטקסטים שלהם לבושים באדום חגיגי, ולמרות שנוכחותו הרועמת של סעדיה מרציאנו בקהל.

יום-חדש עוסקים בעתידו של מעמד הפועלים, קרי תושבי השכונות, וזוקפים אצבע מאשימה כנגד המנהיגים, שמשמינים בעוד העם גווע ברעב, וכנגד המצב הכללי (בעיקר בקטע "העגלה מידרדרת והעגלון שיכור"). תמיכה נוספת לרוח האינטרנציונאל ניתן למצוא בדמותו של סולן הלהקה, יואב יצחק-הלוי, שהוא מעין דגם מוקטן של ארכדי דוכין (דמות בעלת איכויות סוציאליסטיות ידועות).  ובעצם ניתן לומר שיום-חדש (בלהקה גם ירון סוריאנו, ששון לוי, אלי לישינסקי, שמשון מועלם, כולם מוסיקאים מוכרים ומקצועיים) הם מין נטאשות פוליטיות, רק עם יותר נטיות רוקיסטיות.

כראוי ללהקה בעלת הכרה מעמדית, ניכרת אצלם עבודה יסודית; גם קטעים מורכבים מנוגנים בצורה מושלמת. שום פספוס. מצד שני, מתיחת עקרון השוויון גורמת לכך שיצחק-הלוי מפנה את מרכז הבמה בכל הפסקת שירה, ונותן ללוי המתופף הזדמנות לראות ולהיראות (וגם להשמיע ולהישמע). העסק, חייבים להודות למרות כל הסימפאטיה, מתחיל לשעמם אחרי כמה שירים.

ובכלל, להקות המצליחות להלהיב עד סוף ההופעה הן נדירות, ויום-חדש לא הצליחו. נכון שבאופן כללי הם עברו טוב, אבל מצד שני, לא הייתי רוצה לראות אותם שוב.

11/05/1990

חזרה לדף הבית