פשוט עייף

פשוט-אדום, "ספר מצויר"
"SIMPLY RED, "PICTURE BOOK
הד-ארצי

פשוט-אדום, המונה שישה נגנים ממאנצ'סטר, בריטניה, נקראת כך משום שהסולן שלה, מיק האקנל, הוא ג'ינג'י, כל־כך ג'ינג'י, עד שאנשים שרואים אותו בפעם הראשונה מביטים בתלתליו וקוראים בהתפעלות "פשוט אדום!". חוץ מזה שמיק האקנל ג'ינג'י, הוא גם אוהב מאוד את סליי סטון ואת ג'יימס בראון, ומציין את השניים האלה כמקורות ההשפעה שלו. ואכן, המוסיקה של פשוט-אדום היא מוסיקת נשמה שחורה, פאנקית בקטעים הקצביים יותר, כמו בקטע "שום כיוון", פאנקית עד כדי דיסקו ב"כסף לחוץ מדי", חרישית ועצובה בקטע "ג'ינג'י עצוב וזקן" וגם משלבת בתוכה קמצוץ רגאיי, כמו בקטע הנושא את שם האלבום.

הביצועים המוסיקאליים של חברי הלהקה מהוקצעים, הסאונד נקי וניכר שפשוט-אדום עבדו קשה על האלבום הזה. הבעיה מתחילה באווירה, אותה רצו להעביר חברי הלהקה. אווירת הנשמה הכביכול אינטימית של פשוט-אדום הופכת למסע מעייף ביותר. קולו המלא של מיק האקנל, שמזכיר קול של זמרת גוספל כושית שמנה, נשמע אותו הדבר בכל הקטעים. בין אם המוסיקה שברקע היא קצבית ובין אם לאו, האקנל נשאר בשלו ומורח את המלים כמו מסטיק לעוס, שאיבד את טעמו.

לקולו של האקנל אפשר להתייחס בדרכים שתיים. אם המאזין עייף ממילא בשעה שהוא מקשיב לפשוט-אדום, קולו של האקנל יביא אותו לידי אפאתיה מוחלטת, ראשו יהפוך לגוש בטון, אחרי מספר שירים הוא יירדם, וסביר להניח, שבחלומו הוא יראה עדר ג'ינג'ים מייללים, שרודפים אחריו (אפילו ששניים מחברי הלהקה הינם כושים לחלוטין ומהווים פלג נפרד, שראוי, על-פי ההיגיון המיוחד של הלהקה, לכינוי "פשוט שחור") חמושים בחצוצרות, פסנתרים, גיטארות מלחששות ושפע של מכות רים (Shots Rim) עקרות על התופים. אם המאזין ניגש לשמיעת התקליט כשמרץ נסוך בעורקיו וכולו נכון ומוכן לקבל את מה יש לפשוט-אדום להציע, הוא יתעצבן אחרי זמן מה. קולו הבכייני של האקנל ומבט כלב-התחש העצוב שלו פשוט לא יוצרים אצלי שום תחושת אמינות. כל-כך מלא כמיהה, הבחור הזה, כל-כך הרבה נשמה יש לו, עד שבא להקיא.

14/03/1986

חזרה לדף הבית