צלילים מנוערים

THROWING MUSES, "HANKPAPA"
הד-ארצי

ה-Throwing Muses ממשיכים להקסים אותי. אלבומם השלישי והחדש, "Hunkpapa", קורץ אלי כרגע מכיוון הפטיפון, ושנינו יודעים שיעבור עוד זמן רב עד שהוא יירד משם ויתפוס את מקומו (המכובד) בתקליטייה, לצד אחיו הקודמים והמצוינים.

הדבר הראשון שגורם לי להיכנס מרצוני החופשי לכלוב האסוציאציות הפראי והמרווח של המוזות ולנעול אחרי את הדלת (את המפתח כבר זרקתי?) הוא הסאונד המהפנט שלהם. בראיון עימה אומרת קריסטין הרש הסולנית, גיטריסטית-הקצב והאם המייסדת של המוזות, כי כוונתה אינה ליצור סאונד פשוט, אלא סאונד טהור. היא אכן מצליחה להעביר את ההרגשה, כי כל צליל וצליל המופיע כאן נוּער היטב לפני שנבחר בקפדנות. האווריריות הרבה של המוזות מותירה מספיק זמן לעכל את המוסיקה הלא פשוטה, ויחד עם זאת הפשוטה להפליא שלהם, תוך כדי האזנה. יש מרחב בשפע לתופים המצוינים של דייוויד נארקיזו, לגיטארה החיננית והסוררת של טאניה דונלי, לקולה המלא של קריסטין הרש ולשילובים המענגים בין קולה לבין אלה של דונלי ושל לסלי לאנגסטון הבסיסטית.

המוזות, להקה בוסטונית, שואבת חומרים רבים מן המורשת האמריקאית. יש קאנטרי, יש קטע מערבונים עליז ויש השפעות עממיות רבות. השילוב בין כל אלה נעשה בטוב טעם גאוני כמעט ובעדינות לא אופיינית ללהקות רוק אמריקאיות, שהופכת את ההמוזות ללהקה שלא ניתן לשייכה לשום זרם מוגדר. היסודות הם רוקיים חזקים, ובגללם המוזות אף פעם לא יישמעו רופסים או פתטיים, אפילו לא בקטע המערבונים הנזכר מעלה (ואני שונא מוסיקת מערבונים. באמת).

ואם להודות על האמת, לכתוב על המוזות זה פשוט סיוט, כי הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם הלהקה הזו זה לחתוך את הבולשיט, כדברי הפתגם העתיק, לעצום את העיניים ופשוט להיסחף בלי לדעת איך, למה ולאן.

07/04/1989

חזרה לדף הבית