קריעה גדולה

הקאלט, "אהבה"
"THE CULT "LOVE
סי.בי.אס

מי שכבר הספיק לשכוח מהו רוק כבד פשוט, חזק ואמיתי, ייעזר בלהקת הקאלט, המגיחה מכיוון בריטניה. לא שהקאלט היא להקה מעניינת במיוחד. הסגנון שלה הוא רוק כבד רגיל, מסחרי ומלודי. אלא שהמלודיות סוף-סוף אינן נשפכות ומתקתקות, עטופות במעטה כסחני מסוג לה של מיסטר-מיסטר, לדוגמה, אלא מלודיות רוק, המגירות זיעה אמיתית והופכות את האלבום החדש של הקאלט, "אהבה", לאלבום שכיף להקשיב לו.

ברקורד של הקאלט עבר כסחני יותר, הנעוץ בעידן הפוסט-פאנק של לפני ארבע שנים. אז נקראו הקאלט בשם פולחן-המוות-הדרומי וניגנו פאנק מודרני. מאוחר יותר, כשהשם פולחן-המוות-הדרומי הפך גדול די, החליפו החברים את שם להקתם לפולחן-המוות. כשנמאס להם מן הפאנק והם החליטו לעבור לכסאח, השאירו חברי הלהקה שואפי הקיצורים רק את השם פולחן (קאלט), וכך יצא שמתוך ארבעת האלבומים שהוציאה הלהקה עד כה, רק שניים נושאים את השם הנוכחי.

"אהבה" בנוי לפי נוסחת אלבומי הרוק הכבד הקלאסיים, הגיטארות קורעות את עצמן, התופים קורעים את הרמקול והסולן, דייוויד אשטבורן, קורע את מיתרי־הקול ביריות מלים זלזלניות, בלי הדגשות, רק עם עליות ווליום של קול מחוספס על באמת, שמזכיר מעט את קולו של אריק בלום, סולן להקה אמריקאית ותיקה, הסובלת מאותה התסמונת של הקאלט, והנקראת פולח-הצדפה-הכחולה. בין קטעי הכאסח החזקים מצויות גם בלאדות, שהיפה מביניהן נקראת "אח זאב, אחות ירח", עם רוח שקטה, שמתגברת לפעמים, ובומבאסטיות מסורתית, שיכולה לצמרר מאזינים עם לב
הרוחש חיבה נצחית לרוק הכבד הזקן והטוב.

12/06/1986

חזרה לדף הבית