שיאים אנטי-טכנולוגיים

סילביה ג'אנקוזה, "טבע"; אס.אס.טי, יבוא
(בית-התקליט)

עבודת גיטארה פסיכדלית, כבדה, עם הרבה רגש, ופחות מהמינימום הטכני ההכרחי - זה הסוד הקטן והישן של סילביה ג'אנקוזה, והוא תפס אותי לחלוטין, בפעם המי-יודע-כמה. ג'אנקוזה מתגוררת בלוס-אנג'לס, קליפורניה, לובשת ג'ינסים מטולאים וחולצות טריקו מהוהות, וקוראת לתקליט שלה (ששייך גם הוא לטובים שנסקרים באיחור) "טבע". על העטיפה היא ציירה, בצבעים תמימים, נערה עירומה יושבת על שפת אגם, מוקפת בפרחי ענק, הרי געש ידידותיים ופיל מצחקק, כשהיא אוחזת גיטארה בידה האחת ומאוננת בידה השנייה. בקטע האינסטרומנטאלי המצוין, בעל השם המצוין לא פחות "לקק את הכוס שלי, אדי ואן-האלן", מנסה ג'אנקוזה להסביר לשכנה המפורסם, מדוע תראש מהיר ורענן (או פאנק, בעצם, אבל כשיש את נאפלאם-דאת בעולם, למי זה כבר משנה) עדיף בהרבה על הטכנוקראטיה המייגעת והאימפוטנטית שלו.

ג'אנקוזה משתמשת בשנות השישים ובשנות השמונים בגמישות יתרה, ומצליחה להבהיר שאין דבר בעולם, ובמיוחד בשני העשורים האמורים, שמבהיל אותה באמת. חוץ מלגרום לי לגלות שוב את הגיטארה החשמלית השורטת, המתפתלת והנושכת, זו המשופעת בפאז ובווא-ווא, מצליחה ג'אנקוזה לענג גם בקטעים האקוסטיים הנוגעים, וקולה המהדהד, ההיסטרי קמעא, רק משכלל את ההנאה ומעלה אותה לשיאים אנטי-טכנולוגיים מרגשים ביותר.

28/07/1989

חזרה לדף הבית