שריד משומר

מורין טאקר, "LIFE IN EXILE AFTER ABDICATION"
50.000,000,000,000,000,000 ואט
יבוא (בית-התקליט)

מכל כיוון שלא מסתכלים עליו, נראה העניין רע: מורין טאקר הוציאה אלבום חדש, דווקא ב-1989, ועוד עם המלצה של לו ריד על העטיפה. רע, אין ספק. גריפת רווחים, תאוות בצע, ידיים בשרניות מתחככות זו בזו. אבל במפתיע, ובניגוד גמור ל"ניו-יורק" (לו ריד), זה נשמע טוב. אותנטי, כלומר. אותנטיות, שמצליחה להזים את רוב חשדותי, וכאמור, היו לי לא מעט כאלה. הסאונד של הוולווט-אנדרגראונד השתמר אצל טאקר כמו שקרה אצל ניקו, גם אחרי שלו ריד וג'ון קייל ויתרו עליו. ניקו מתה, אנדי וורהול גם, ומורין טאקר מקדישה קטעים לשניהם ורומזת, שהיא השריד האחרון. ושוב במפתיע, היא צודקת. אין כאן שום זיוף. האווירה משפחתית, לא מנופחת, לא מתיימרת. ברוב הקטעים פורטת טאקר על גיטארה חורקנית, ומפה לשם יוצא לה גם לזייף, כמו ב"עיניים כחולות חיוורות" הקלאסי של הוולווט, שלא הצליח לה כל-כך. הטובים כאן הם החזקים והמחוספסים, שהם במקרה גם אלה שעוסקים בצדיו היותר מחורבנים של הקיום האנושי. את הקול המעניין (והדי עייף) של טאקר צריך לחפש בין האינסטרומנטים, וכשמוצאים אותו ומתמקדים עליו, הוא בורח שוב: סוג של משחקי נוסטאלגיה פסיכדליים. אפשר גם להרגיש טיפשים, אבל את זה עדיף להשאיר ללו ריד.

01/08/1989

חזרה לדף הבית