כבש בתחפושת

אלטון ג'ון, "מעילי עור"
"ELTON JOHN, "LEATHER JACKETS
פונוקול

מעל גבי תצלום העטיפה של "מעילי עור", החדש של אלטון ג'ון, חושף האחרון חזה גורילה (ריצ'רץ' המעיל רכוס מלמטה, לבל תישפך הכרס ותיחשף התרמית), זיפים בני חודש מעטרים את פניו, ואם לא היה ברור שמעיל העור נקנה לפני שעתיים ובמזומנים רבים, אפשר היה לחשוב, שאלטון עומד לפוצץ את הבורגנים ולהציל את הרוקרים והאופנוענים, אולי גם את שרון ליפשיץ, שנורא פוחדת בקולנוע.

אבל אל חשש. אלטון היה ונשאר הכפרה, הנשמה, של אמא רוקנ'רול, הילד הצבעוני שקשה לשנוא. וחבל שקשה, כי נדמה לי, שהאלבום הזה בעצם לא שווה הרבה. ובכל זאת, הרוקנ'רול־דיסקו המודרני והשגרתי עובר אצל אלטון טרנספורמאציית חיוניות משחדת עם הרבה קצב, עליצות סוחפת, ועם הקול שלו וגם בזכות שיתוף הפעולה המחודש עם ברני טאופין, התוצאה היא משהו שנחמד לשמוע ברגעים הקלים של החיים. יש בתקליט גם בלאדות, אבל דרך האבנים הצהובות כבר נחסמה לתנועה, ואלטון ג'ון כבר לא מצליח לסחוט דמעות. לזכותו ייאמר, שהוא מצליח להעביר את הבלוזים שיש לו בפנים בשני קטעים באלבום, תוך כדי התגברות על הקלידן (ונוצרת ההרגשה, שאותו קלידן מופיע תחת שמות שונים בכל האלבומים של אמני-הוותק הרודפים אחרי אוטובוס הזמן, ומנסה לדפוק את הכל), הפורט על הקלידים הלעוסים במין אטימות מעצבנת. רק בקטע השקט "פאריס" מצליח הקלידן לנגן באמת עם גיבוי פסנתר חזק של אלטון, הפורט על הקסם של פעם. הקסם נשמר גם ב"אני נשבר", בלאדה יפה עם באס מצוין של דייוויד פאטון ושירה כואבת ואמיתית של רג'ינאלד.

אגב, ברוקנ'רול הקצבי ועמוס קולות הרקע "אנג'לין" נוטלים חלק גם רוג'ר טיילור וג'ון דיקון מקווין, וב"נהרות אטיים", קטע שקט ורומאנטי, מזמר, אויה, קליף ריצ'ארד.

07/11/1986

חזרה לדף הבית