פיטר מרפי
קולנוע אלנבי; רביעי וחמישי
משפטי הניכור האציליים של באוהאוס התאימו למצב-הרוח הסתור והמבולבל שלי באותו חורף נפלא שבו החלטתי להיפלט ממערכת החינוך, לפרוש אל חדרי החמים ולא לצאת ממנו לעולם. הייתי קדוש מעונה, הכיבשה השחורה של הטבע, מוטאציה של כל הכוחות השליליים הפועלים בעולם. האמנתי בהדחקה-עד-קהות, וקולו של פיטר מרפי, שעלה ממעמקי החידלון, חיזק את גחמותי הנזיריות וגירה את תאי המוח לפעילות דכאונית מוגברת.
מרפי שר טקסטים גבוהים ומרוחקים והביט בתוכחה מסוגפת באקוואריום האנושי, המאוכלס באזרחים מכובדים ששותים את השתן של עצמם. ההופעה בקיץ 1983, קולנוע דן, היתה אירוע משיחי. רציתי להיות עטלף.
כמה לילות אחרי שבאוהאוס התפרקו הופיע דייוויד אלן מגונג בחלומי, אכל סנדוויץ' עם בננה, לגם מקנקן תה, ולבסוף הביט בי ובענן החשיבות העצמית שלי והתפקע מצחוק. הוא צחק וצחק ואני התבגרתי קצת וגיליתי שלרצפה אין הרבה מה לומר לי אחרי הכל. מרפי הזדקן בחוסר כשרון נוראי, הוציא תקליטים משעממים נורא, ועכשיו הוא יפיוף מזדקן ואופנתי, שמוכיח בווידיאו האחרון שלו מה יכול לקרות לאנשים ששתן הפוסט-פאנק עלה להם לראש.
26/01/1990