הכל זורם
אר.אי.אם, "TOURFILM" (1989);
אתנס, יבוא
הסכיזואידיות המאפיינת את המוסיקה של אר.אי.אם קמה לתחייה על המסך בדמותו של מייקל סטייפ, הסולן. "סרט מסע", הווידיאו האחרון של הלהקה, מתעד מסע הופעות של אר.אי.אם בדרך מוזרה, תוך התרכזות בשינויי הדמות הבלתי פוסקים שאותם עורך סטייפ על הבמה. סטייפ, עור ועצמות עם איפור שחור מתחת לעיניים ותגלחות פראיות על הראש, פותח את ההופעה כשהוא שט בתוך חליפה גדולה, מרכיב משקפי-שמש ומגבעת, ונראה כמו דייוויד ביירן, בלונדיני אחרי צום של שנתיים. הקטעים הפותחים, "סטנד" ו"האחת שאני אוהב", מותירים את הרושם שמדובר בווידיאו רגיל, הופעה נטו תוך שינויי זווית שגרתיים של המצלמה וטריקים נוספים, שתמיד מתחילים לשעמם אחרי רבע שעה והופכים את חוויית הצפייה למשהו מפוהק ומתמשך. אבל זו רק הקדמה.
אחרי שני קטעים מופיעות הכותרות, ורק אז מתחיל נשף המראות האמיתיים וחזיונות השווא, המתערבבים זה בזה תוך עריכה פסיכדלית ומעברים מהירים משחור-לבן לצבע. מאחורי הלהקה תלוי מסך ענק, שעליו מוקרנות (כצפוי, דווקא) תמונות מרהיבות של איתני טבע שונים, ילדים תמימי מבט, נסיעות מהירות בנוף של שקיעה/זריחה, בתי-מגורים מטושטשים, או בקיצור אמריקה בדיוק כמו שמדמיינים אותה כשמקשיבים לאר.אי.אם. כל הנופים, הצבעים, המלים והצורות המופיעים על המסך שמאחור מתמזגים לסירוגין עם גופו ופניו של סטייפ, שאליהם מתקרבת המצלמה. שום דבר לא עומד במקום אפילו לשנייה. הזרימה הבלתי פוסקת לא לוקחת הרבה פסקי-זמן לנשימה.
את הפזמון של "out Turn You Inside " שר סטייפ כשהוא מצמיד לפיו רמקול. איכשהו הרמקול מתאים לחליפה, שמוסרת עד מהרה. סטייפ מתחיל להתגלות לעיני הקהל - שילוב מופלא של ילד-טבע ששר על הקויוטים המייללים מול ביתו בלילות ירח מלא, כוכב גל-חדש עתיק והרוס ששולח מבטים מזרי אימה אל הקהל, פנטומימאי מטורף שחי את ההצגה שלו, הבכיין הראשי שממנו ספג מוריסי את ההשפעה העיקרית. כל הדמויות האלה מופיעות ונעלמות, כשהמירווחים עובדים על המוח כמו פטיש, ויורים אל העיניים פלשים ורודים-ירוקים עצבניים, עוברים מיד לגוונים רכים ורגועים יותר, ואז שבים לחיק השחור-לבן הנוסטאלגי. "אני זוכר את קליפורניה", "קום" ו"זה סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו" מהווים את שיא ההופעה, ומבוצעים באופן חזק ואגרסיבי, שמפגין את עבודת הגיטארה המצוינת של פיטר באק. לפני הביצוע של "קום" מצהיר סטייפ שזה השיר האהוב עליו, דבר המצביע על הטעם המשובח שלו (ושלי). הוא מטייל בין מצבי-רוח קיצוניים, נכנס לטראנסים קטנים, מקפל את שרוולי חולצתו, מוריד אותם, מקפל אותם שוב, פושט את החולצה, לובש אחרת, מסמן בידיו סימני מורס המובנים כנראה לו בלבד, קופץ, יושב, מברך את הקהל אחרי שהוא נזכר בקיומו, ופולט מדי פעם משפטים אסוציאטיביים מבולבלים בטון מונוטוני של מחשב.
העריכה המקוטעת ממשיכה גם אחרי שההופעה מסתיימת, ועל המסך מופיעים קטעי הופעה נטולי סאונד - התמונות שרצות במוחם של אלה שנכחו בהופעה. הכל נגמר אחרי 85 דקות, ואר.אי.אם נשארת מופלאה, מקורית, בלתי מפוענחת ומאוד מאוד טעימה.
08/03/1991