להקה מהאגדות

ויין האסי וקייט בוש מתמזגים על הדשא

הקהל הבריטי חולה על בקבוקים. בפסטיבל רדינג של השנה שעברה הוא רגם בהם את מיטלוף ובוני טיילר. השנה חל איסור על הכנסת כלי-קיבול מכל סוג שהוא לשטח הפסטיבל.

עיתונות הפופ הבריטית מתארת את הנשק כמשוכלל ביותר. את הלהקות היא מתארת כחבורות פרטיזנים קטנות, שחבריהן נאבקים על חייהם וכבודם בכל הופעה והופעה. ויין האסי מהמישן הוא, מסתבר, שועל קרבות ותיק. בראיון לסטיב סאתרלנד מה"מלודי מייקר" הוא אומר: "אני זוכר את הפסטיבל ההוא שעשינו פעם בבלגיה. בדיוק קניתי חולצת קטיפה ירוקה נהדרת. לבשתי אותה על הבמה וכל הפנקיסטים הבלגים האלה זרקו עלי בוץ, ואני התעצבנתי נורא ואמרתי: 'תראו, זו החולצה המחורבנת החדשה שלי! אתם לא יכולים לעשות את זה!' ". את החולצה, הוא טוען אגב, הוא העניק מאוחר יותר לבוב גלדוף.

סטיב סאתרלנד ריאיין את המישן בסקוטלנד, תוך כדי סיבוב הופעות אינטימי יחסית שערכו שם. האסי וחבריו, גיבורי הגותיקה החדשה, סובלים מקהל מעריצים, הסובל מהם, בהתאם לצו האופנה הגותי ורוח העינויים הכללית. הפנזין של קהל המעריצים הנ"ל, "אסקימו", ממומן על-ידי המישן, ואחד מעותקיו האחרונים נפתח במלים: "השבוע, במדורנו 'מה קרה ל...?', בחרנו לכתוב על המישן, ארבעת המכוערים היורקשיירים הללו, שהופיעו בטופ-אוף-דה-פופ לפני כמה שנים. זוכרים אותם? הבחורים המשונים, שלא יכלו לעמוד ונהגו לנגן בכל חור מחורבן באזור כל הזמן? גותים מחורבנים הם היו, לא? לא שמענו עליהם שנים, תודה לאל. שני סינגלים, כמה טורים וזהו זה. עצלנים מטומטמים...". "ואנחנו עוד מממנים את זה, אתה יכול להאמין?", שואל האסי את סאתרלנד. למישן יש גם סיפור על מעריצות - אחיות בנות 12, שבילו איתם בחדר המלון עד ארבע בבוקר ואחר-כך ירדו אל ההורים, שהמתינו להן בסבלנות במכוניתם כל אותה העת.

אבל מכת המחץ ההגיגנית של האסי, עלפי מיטב מסורת המרואיינים הרציניים מדי, שווה הכל: "אני אוהב להאמין באגדות ומעשיות, זה באמת חשוב לי משום ש... אני לא יודע. אני חושב שהחיים עוברים על ערוצים שונים, והמצב הרוחני שלך משתנה מיום-ליום. בימים מסוימים מה שאתה רואה זה באמת מה שזה, אבל לפעמים... למשל היתה פעם אחת במהלך הקלטת האלבום האחרון שלנו, שעשינו חגיגה קטנה עם חבורת מעריצים שלנו, במדשאה. אני הייתי בטריפ באותו זמן, רק שכבתי שם, מקשיב לקייט בוש - שז נשמע ממש היפי - ומרגיש שאני מתמזג עם האדמה, בגלל העצים והתחושה של לשכב על הדשא וכל זה. ובסוף הקטע של קייט בוש היה נדמה שהטבע מגיב למוסיקה, וברגעים האלה אני מבין למה זה חשוב לי... אנחנו לא באיזון עם העולם הזה, עם האדמה, ואני חושב שזה בטח לא הפיך, אבל חייבים לנסות ולעשות משהו בקשר לזה. אני גם לא חושב, שמה שנעשה יצליח להשפיע על הדור שלנו במידה גדולה, אבל יש לנו התחייבות לילדינו וילדי ילדינו..."

13/09/1989

חזרה לדף הבית