מלך הרוקנרול התאבד

זה לפחות מה שטוען אלברט גולדמן בגיליון האחרון של ה"לייף".
כמו תמיד יש לו הוכחות חותכות וכמו תמיד הוא גם יעשה מזה ספר

אלברט גולדמן, כותב הביוגראפיות שאוהב להתעלל בגופות, מתנצל מעומק הלב בגיליון האחרון של "לייף". "טעיתי", הוא מכריז באותיות ענק, "הייתי צריך לדעת טוב יותר. אחרי הכל את 'אלביס', הביוגרפיה של אלביס פרסלי שפרסמתי ב- 1981, כתבתי אחרי שנים של מרחק, שכלל בין השאר 600 ראיונות , ובכל זאת עשיתי שם שתי טעויות קריטיות. קודם כל, נסחפתי עם הכמו- רומן- נעורים שאלביס ניהל עם ג'ינג'ר אלדן, ולא הבנתי שבשנת חייו האחרונה אלביס לא רדף אחרי הקשת בענן, הוא ניסה לברוח מחיים, שהפכו לחלום בלהות מלא סבל וייאוש. זה הוביל לטעותי השנייה. הנחתי שמותו נגרם כתוצאה מאוברדוז של סמים. כיום אני משוכנע שאלביס פרסלי התאבד".

התגלית המאוחרת הכתה בגולדמן לפני כשנה, תוך עיון בצהובון בריטי שבו נכתב כי אלביס "לקח את חייו במו ידיו". את השורה תרם דייוויד סטנלי, הצעיר מבין שלושת אחיו החורגים של אלביס. דייוויד, אחיו ריק ושומר- הראש אל סטראדה היו האנשים הקרובים ביותר לאלביס. הם כינו את עצמם "שומרי החיים", כי זה בדיוק מה שעשו, השתדלו להציל את מה שנותר מחייו של המלך במשך 24 שעות ביממה.

דייוויד סטנלי היה האדם הראשון שריאיין גולדמן כשכתב את הביוגרפיה ההיא. בתחילה גולדמן תוהה מדוע סטנלי לא סיפר לו כבר אז שאלביס התאבד, אבל כשהוא נוסע למחסן שבו שמורים כל הראיונות שערך, הוא מגלה שבראיון ההוא סטנלי אמר: "כשאלביס נטל את הגלולה האחרונה ההיא, הוא ידע שהוא ימות. אם אתה רוצה לקרוא לזה התאבדות, או קיי, תקרא לזה כך ".

אחר- כך נזכר גולדמן במכתב שקיבל אחרי פרסום הספר מד"ר ג'ון מורגן, ראש המכון הפארמקולוגי בבית-הספר לרפואה בניו-יורק. מורגן היה משוכנע שאלביס התאבד והתייחס בטענתו לשני סוגי גלולות שנמצאו בקיבתו לאחר המוות: אלאוויל ואוונטיל, תרופות שאף אחד לא לוקח בשביל ההנאה. ד"ר נורמן וייסמן, הפאתולוג שערך את בדיקת הרעלים בגופתו של המלך, העיר בזמנו, אגב, שמעולם לא נתקל בכל-כך הרבה סמים בתוך גופה אחת. למען הסדר הטוב מספק גולדמן את רשימת המצאי המלאה. אלה התרופות שבלע אלביס בעשרים וארבע השעות האחרונות לחייו: קודאין (בכמות גדולה פי עשרה מהכמות שיכולה להרוג אדם רגיל), מורפין, קוואלוד (מעל המינון הקטלני), ווליום, ואלמיד, פלאסידיל, אמיטל, נמבוטל, קארבריטל, דמרול וסינוטאב. בתור אחד שהספר החביב עליו ביותר חוץ מהתנ"ך היה "מדריך התרופות לרופא", אלביס ידע שאין לו סיכוי לצאת מזה חי.

גולדמן ב"לייף" הוא קדוש תמים מתחסד ומלא פאתוס. הוא מייסר את עצמו ומכה על חטא. נדמה שעוד רגע הוא יזמין את הציבור האמריקאי לבעוט לו בתחת. זה נראה די מוזר שגולדמן מעולם לא שקל את האפשרות שאלביס התאבד, זה הרי כל-כך מתאים לו. אבל כשהוא מודיע
שבכוונתו לפרסם את הביוגראפיה המתוקנת של אלביס ב-1991, כל המוזריות נעלמות כלא היו.

גולדמן, כידוע, מאוהב בדולאר קצת יותר מבאמת, וכשזוכרים את זה הוא הופך משעשע: "הבנתי שאני אשם, שעשיתי טעות מחפירה מבחינה הגיונית. איך יכולתי להיות כל-כך בטוח שכל אותם אוברדוזים קודמים היו תאונות בלבד? אולי כמה מהם היו נסיונות התאבדות לא מוצלחים?". גולדמן ממש משתגע . איך היה יכול להיות כל-כך מטומטם? הרי אלביס מת שעות מספר לפני המועד שנקבע לתחילת סיבוב ההופעות האמריקאי שלו, ובדיוק אז ראה אור הספר המרושע "אלביס: מה קרה?", שהתבסס על עדויות שומרי-הראש הקודמים של אלביס, רד ווסט, סוני ווסט ודייב הבלר, והציג את המלך כנרקומן, סוטה מין ונקרופיל אומלל, שנהג לבקר בחדר המתים של ממפיס באישון לילה ולרבוץ על גוויות טריות. אלביס לא היה יכול לסבול את המחשבה על מעריצים שישאלו את עצמם, האם הוא על החומר עכשיו? האם בגלל זה הוא כל-כך שמן וקצר נשימה?

לפתע פתאום הבין גולדמן שאלביס היה אדם רגיש ביותר שחרד לתדמית שלו ופחד מהעימות עם הקהל שיודע עליו הכל. לפתע פתאום הוא גילה שאלביס עמד על סף פשיטת-רגל, תוצאה של ניצול מתמשך מצד הסובבים אותו. האשמים העיקריים, על-פי גולדמן, הם קולונל פארקר, האמרגן של אלביס, שסידר לו תפקידים בסרטים סוג ב' והרס את חלומו הגדול ביותר, להיות שחקן רציני כמו פראנק סינטרה או בינג קרוסבי; והרופא שלו ד"ר ג'ורג' ניקופולוס, שהבין בשלב מסוים כי אלביס לא יכול לתפקד בלי המרשמים והחל לדרוש עבורם הון עתק.

חוץ מזה גולמן נסחף קצת כזכור, בענין הסיפור עם ג'ינג'ר אלדן. הוא תיאר את הרומן שלה עם אלביס כסערה לוהטת ואינטנסיבית, בעוד שהמציאות היתה שונה לחלוטין. דיויד סטנלי מספר: "אלביס ניסה לזכות בנערה הזו בצורה נואשת והיה המום מן העובדה שלא הצליח. זה גרם לו להבין עד כמה המצב שלו רע. לקראת הסוף היא לא אהבה להיות לידו, אף אחד לא אהב. הוא הרגיש שהיא רק מנצלת אותו. היא לא אהבה אותו, זה היה ברור". והיתה גם הבת הקטנה של אלביס, ליסה-מרי בת התשע, שביקרה לפעמים בגרייסלנד. אחרי כל ביקור היה מי ששמע את אלביס מתייפח בחדרו : "הלוואי שהייתי אבא טוב יותר".

לקראת סוף המאמר גולדמן מקל עם עצמו ותולה את "הטעות האיומה שלו" גם בערפל שפיזרו עוזריו הנאמנים של אלביס אחרי מותו. סטנלי מאשר כי כל רמז שהיה יכול להוביל למסקנה שמותו של אלביס היה יותר מתאונה מצערת סולק מיד מן האמבטיה המלכותית, אתר האסון. ד"ר ניקופולוס הציג צו, שעליו היה חתום אביו החורג של אלביס, שהורה לערוך את הפוסט-מורטם באופן פרטי, והטיל חסיון על תוצאותיו למשך חמישים שנה. "אלביס" אומר סטנלי, "חי בשקר ומת בשקר". " אלביס", אומר גולדמן, "שווה יותר כסף עכשיו מאשר לפני מותו". ומי כמוהם יודע.

27/09/1990

חזרה לדף הבית