מתים יכולים לדבר
איאן גיטינס מה"מלודי מייקר" מדבר עם מתים-יכולים-לרקוד
הריקבון הטוטאלי שאחז במוסיקה של תאומי-קוקטו השפיע בצורה רעה גם על הצמד הצרפתי מתים-יכולים-לרקוד. אנשים נוטים להשוות בין שתי הלהקות החתומות בחברת 4AD, ורבים מבטלים בזלזול את שתיהן. אבל השעמום של תאומי-קוקטו רחוק מן הקסם הטמון במוסיקה של מתים-יכולים-לרקוד. איאן גיטינס, כתב ה"מלודי-מייקר", מסכים איתי, ויתרה מזו, בכתבה שפירסם בעיתונו הוא משווה את המתים ללאיבאך היוגוסלבים. "קיימת אצל שתי הלהקות אותה תחושת דראמה חזקה, הגוררת תגובה של הכל או לא כלום", כדבריו. ואמנם, מי שאוהב את המתים, אוהב אותם עד הסוף, ומי ששונא, שונא נורא.
את הכתבה פותח גיטינס בתיאור הופעה של המתים שנערכה בתיאטרון-אוהל על חוף הים בניס, צרפת. במהלך ההופעה מתחילים לעלות מכיוון הקהל צחקוקים, שיעולים, פיהוקים ושאר תגובות של חוסר סבלנות. כאשר מתכוננים ברנדן פרי וליסה ג'רארד לביצוע קטע א-קפלה, נשבר מישהו סופית, וזעקת "אסיד!!!" אדירה פולחת את האוויר. "אני מצטער, זהו זה!", אומר פרי, יורד מן הבמה, ואחריו ג'רארד והמלווים.
כאשר פונה גיטינס אל המתים ומבקש לראיין אותם, הוא נתקל בסירוב מצד ליסה ג'רארד. שנתיים היא לא דיברה עם כתב מוסיקה, ואין לה כוונה להפר את השתיקה. "אני פשוט לא מסוגלת, אתה מבין...", היא מסבירה לגיטינס, "אני מדברת ואז אני רואה מה שכתוב שם, בעיתון, את מה שאמרתי, וזה לא בסדר... אני לא יודעת, אני מרגישה צעירה, בראש שלי, משתנה כל הזמן. איך אני יכולה לנסות להסביר לאנשים מה שאני עושה? אחרי ראיונות אני נעשית חולה, פיסית. אני פשוט לא יכולה". פרי, לעומתה, דווקא מוכן להתראיין. הוא מדבר בכובד ראש, מתייחס אל המתים כאל החיים שלו. אותם, מסתבר, הוא לוקח ברצינות. "מתים-יכולים-לרקוד משקפים בצורה ישירה את החיים שלנו", הוא אומר, "אלה ההרגשות שלנו, המצב הרגשי שלנו, התנאים שלנו. מוסיקה היא צורה של התבוננות פנימית תוך מדיטאציה. רוב החומר שלנו הוא, קרוב לוודאי, תת-הכרתי רדום. זה יהיה טיפשי לומר שהמוסיקה שלנו היא תוצאה ישירה של הפעילות המודעת שלנו".
את השקפותיו של פרי משווה גיטינס למשהו שקרוי "התיאוריה האליזאבתיאנית של הרמוניית הספירות", מוסיקה מסתורית שיכולה להישמע באופן תת-הכרתי כאשר האדם, הטבע והכוכבים הסתובבו בהרמוניה מושלמת.
פרי משתמש במונחים ספיריטואליסטיים גם כאשר הוא מתייחס לקהל, שלא לוקח אותו תמיד ברצינות: "אתה צריך לנסות לא להיות מודע להפרעות במהלך ההופעה, אבל באותו זמן אתה ניזון מן הקהל שלך כאשר אתה מופיע. אנחנו חייבים להיות מודעים אליו. ויש דברים תת-הכרתיים. אנחנו מרגישים אנרגיה מן הקהל, שצריכה להיות שם כדי שנוכל להופיע בצורה מושלמת. כאשר אנשים צוחקים אני מתעצבן, כי כל מה שהם עושים זה להעביר את העניין הכללי למשהו אקסצנטרי. ואנחנו לא אקסצנטרים בכלל. אבל, כן, צחוק זה הסיוט המושלם, לא? המוני אנשים צוחקים עליך, והמכנסיים שלך למטה".
על חוסר ההומור של המתים אומר פרי: "אנחנו מנסים להגיע לקרקע ביניים של שקט פנימי, והומור יכול להפריע לגלים. זה לא יכול להתאים למה שאנחנו אומרים".
הגותים אוהבים את מתים-יכולים-לרקוד, קרוב לוודאי שגם בגלל השם. פרי אומר, שהכל עניין של אופנה: "כמה כבר יכולים להביע בגדים? בשביל ליסה ובשבילי, זוהי צורה של אסתטיקה. אנחנו לא מתלבשים בשביל שכולם יתלבשו כמונו או בשביל להשפיע". כאשר מזכיר לו גיטינס, כי ליסה ג'רארד היא האדם הראשון מזה יובלות, שהתלבש במיוחד לכבוד צלם ה"מלודי מייקר" ומיד אחר-כך החליף בגדים, עונה פרי: "ובכן, ליסה היא אישיות תיאטראלית מאוד. היא אוהבת לקנות בגדים. ללבוש אותם, לצעוד בהם; ואל תשכח, העולם הוא הבמה שלה". בסיום הכתבה, הקהל הצרפתי עדיין יושב בתיאטרון-האוהל וממתין. לבסוף ליסה ג'רארד עולה לבדה אל הבמה, מחייכת ומתחילה לשיר. בשלב זה אפשר להתעלף מעונג (או משעמום).
08/06/1989