זהו הסוף, חברים

ניקו, ברלין, 1944 - איביזה 1988

הזמרת ניקו, שקנתה את פרסומה הראשון בימיה במחתרת-הקטיפה (אמצע שנות השישים), נפטרה בשבוע שעבר מהתקף-לב, בעת שרכבה על אופניים (יש אומרים, אופנוע) באחד מכבישי איביזה, ספרד. ניקו בילתה שם את התקופה האחרונה בחייה, בניסיון נוסף להיגמל משימוש בסמים. על ניקו ועל קולה המופלא יכולות להיכתב שורות רבות, אבל המעריצים יוותרו מן הסתם על המלל שבהמשך לטובת האזנות חוזרות ל"פאם פטאל", "כל מסיבות המחר" ו"אהיה המראה שלך" של ניקו ומחתרת-הקטיפה, ולהאזנה לאלבומי הסולו שלה ולאלבומים המתעדים פרוייקטים מיוחדים, כמו "האחד ביוני 1974", המשותף לניקו, קווין איירס, ג'ון קייל ובריאן אינו, בו מבצעת ניקו את "הסוף" של הדלתות בקול המצמרר היום, לאחר מותה, עוד יותר מבעבר.

קולה של ניקו, יסופר למי שלא שמעו ולא הכירו, היה חיה בעלת ישות נפרדת. קול מהפנט, מונוטוני, המרעיד וגם חובט בחדרי הבטן. קול גברי כמעט, שעמד בניגוד מוחלט להופעתה העדינה והשברירית של הנערה הבלונדינית, שהחלה את קריירת השאו-ביזנס שלה כדוגמנית בפאריס, עד שהגיעה למוסיקה בסיועו של איש הרולינג-סטונס, בריאן ג'ונס, שמצא את מותו כתוצאה משימוש בסמים הרבה שנים לפניה. לאחר שהוציאה תקליטון באנגליה ("המייל האחרון", 1965) יצאה ניקו לניו-יורק והכירה שם את אנדי וורהול, שהכיר לה את להקת מחתרת-הקטיפה. לאחר האלבום הראשון עם הלהקה פרשה ניקו לטובת קריירת סולו, ומאז היא ידעה נפילות וקאמבקים לרוב. בנפילה האחרונה היא הגיעה אל הסוף.

29/07/1988

חזרה לדף הבית