שובה של המרגרינה
אחרי עשרים שנה, מייק אולדפילד הורס ל"טיובלאר בלז" את הצורה;
שני, 23:25, ערוץ-2
לפני עשרים שנה קם באנגליה נער בן 17 בשם מייק אולדפילד והוציא אלבום גאוני, שאותו הוא הקליט לגמרי לבד. "טיובלאר בלז" הפך מאז לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, וחברת התקליטים וירג'ין, שזה היה האלבום הראשון שהוציאה, הפכה למעצמה. כיום "טיובלאר בלז" כבר נשמע מיושן עד גיחוך, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב, מה גם שזכורה לי היטב התקופה שבה גיליתי את מייק אולדפילד, ואני חייב להודות שנורא התרגשתי ממנו אז. לכל אחד יש כמה נקודות שחורות בעברו. מייק אולדפילד הוא אחת מהנקודות השחורות שלי. בתקופה ההיא רכשתי כמה תקליטים של אולדפילד והרביתי בשימחה, אבל עד מהרה הוא נמאס עלי, כמו שמרגרינה נמאסה עלי בגיל מוקדם יותר. ובדיוק כמו שהפסקתי להשתמש במרגרינה (הגמילה דווקא לא היתה קשה במיוחד), הפסקתי להשתמש בתקליטים של אולדפילד. אבל יש ימים שבהם תוקף אותי רגש עמום שנקרא נוסטאלגיה, ואז אני מקשיב ל"טיובלאר בלז" ומחייך חיוך חולמני, ומרגרינה בכמויות מסחריות נשפכת מהקירות, וזה נחמד.
מייק אולדפילד, מצדו, הפך מהר מאוד לעבד של האינרציה והמשיך להוציא תקליטים חסרי כל תועלת ותכלית, כשהוא מזדקן ומתברגן, מתברגן ומזדקן. רוק מתקדם הפך למלה גסה, ואולדפילד הפך לבדיחה פומפוזית. ועכשיו, עשרים שנה אחרי, הוא החליט להתאבד על הבמה, קבל עם ועדה. לשם כך הוא לקח את "טיובלאר בלז" והפך אותו ל"טיובלאר בלז 2", משמע - הרס לו את הצורה לגמרי. את ההרס הזה הוא הפגין בשבוע שעבר באדינבורו. לשם כך הוא גייס גדודים שלמים של נגנים ומנצחים קשישים ורכי לבב, הציב אותם מול אלפי סוללות קלידים, כלי-הקשה וכלי-מיתר מכל הסוגים והמינים, ואמר להם, "חבר'לך, עכשיו אנחנו עושים בושות, ובגדול". נאמנים ליצר הרס העצמי המוסיקאלי של אולדפילד, עשו הנגנים את מירב המאמצים להפיק מכליהם כמה שיותר צלילים משעממים. רובם חייכו. אחר-כך התחילו לפהק. שאלתי את עצמי מדוע ערוץ-2 מצא לנכון לשדר את הדבר הזה, אבל לך תבין רשתות טלוויזיה.
אולדפילד נראה משועמם עד מוות כשהוא פרט על הגיטארה הישנה שלו כל מיני פאראפראזות נוראיות על נעימת הפתיחה של "טיובלאר בלז". זמרות הרקע נראו אופטימיות, והיה די ברור שהן חושבות על הצ'ק השמן שהן עתידות לקבל. היצירה הלכה והתארכה. כל קטע מהאלבום המקורי קיבל את הוואריאציה הנוראית שלו, לפי הסדר, באכזריות חסרת פשרות. בשיא היצירה ניגש אולדפילד אל הפעמונים הצינוריים והעיר את הקהל הרב שהתנמנם ביציעים. הקהל המבוהל מיהר להגיב במחיאות כפיים. אולדפילד היה מרוצה ושב אל הגיטארה. אלפי הקלידנים ניסו לעקוב אחד אחרי השני, המנצח ניסה להבין מדוע הוא מנופף בזרועותיו מעלה ומטה, איש עם כובע וכינור ניגן קאנטרי, איש עם חליפה שבר גיטארה והצביע לעבר מייק אולדפילד ואחר-כך לעבר עכוזו (במלים זה אומר, "אולדפילד שווה לתחת"), והסמטוחה באה על סיפוקה הסופי בפרץ של זיקוקין-דינור, ששימחו את ילדי אדינבורו עד מאוד. עוד שנים רבות ידברו באדינבורו על המופע הגדול של מייק אולדפילד. בראשון לציון, לעומת זאת, יפתחו עוד דוכן פלאפל. גם זה משהו.
11/09/1992