ג'קסון אז ועכשיו

ג'ו ג'קסון, "BLAZE OF GLORY"
הליקון

כמו ברוב אלבומי הקונספציה והמסמכים האוטוביוגראפיים למיניהם, מתחברים זה לזה גם שנים-עשר קטעיו (הארוכים) של "Blaze of Glory" החדש של ג'ו ג'קסון. ואכן, בקומוניקאט מאשר ג'קסון ש"בלייז אוף גלורי" בא לתעד זכרונות אישיים ורגעים שנחרתו בנפשו משנות השישים המוקדמות ועד עתה. הקטע הראשון באלבום נכתב מנקודת מבטו של ילד, והאחרון - מנקודת מבטו של מישהו המתקרב לשנתו הארבעים. ג'קסון מעיד שהאלבום הוא סינתזה של כל מה שעשה עד כה, ומביע את דעתו כי זהו אלבומו הטוב ביותר. ממה שגו' ג'קסון עשה עד "בלייז אוף גלורי" טעמתי רק על קצה המזלג. אני פוחד מאמריקאים פיקחים, המצליחים להתחבב על ההמונים ללא כל קושי. אפילו שחיבבתי חלק גדול ממה ששמעתי, הצטייר בעיני תמיד ג'קסון כהכלאה מסוכנת בין רנדי ניומן לספרינגסטין, בתוספת ניחוחות תומאס דולביים ערטילאיים. בדיעבד מסתבר, שאני דווקא מחבב הכלאות מעין אלה, אם כי יש לציין (לזכותי) שהעדפתי להתעלם מקטעם הפולק-ג'אזיים, גם משום שהסגנון הנ"ל מאוס עלי וגם בגלל חוסר המקוריות המביש, השורה עליהם.

הקטע ששבה אותי היא אינסטרומנטאלי, "אקרופוליס עכשיו". פתיחה רוקית קלאסית ועוצמתית מובילה למקצב מזרחי, עליו מתלבשת גיטארה יוונית יפהפייה. הקרדיט האחרון מגיע לטום טילי, גיטריסט שתזמורתו של זוזו מוסא היתה מצרפת לשורותיה ללא היסוס. הקטע הזה נוטה להוביל את המאזין להיסחפות באסוציאציות (הפתיחה, למשל, הזכירה לי קטע של להקת המי), ובעצם לאורך האלבום כולו נוקט ג'קסון טכניקה של שליפת נוסטאלגיות מוסיקאליות, הבאות לידי ביטוי גם בהרמוניות ווקאליות נוסח פליטווד-מאק, ובשלב מסוים אפילו בציטוט אקורדי מ"בג'ונגל" של ג'טרו-טול.

המוסיקה של ג'קסון פתוחה וחיה. הסאונד חזק ורחב במיוחד, תוצאה של שלוש שנות עבודה, שאותן השקיע בהקלטה ובהפקה של האלבום. היות שמדובר כאן בתיעודים נוסטאלגיים, אפשר לוותר מראש על החיפושים החדשניים. ג'קסון לא חורג ממעגל היוצרים האמריקאים, הנעזרים בכל הזדמנות במלה "עולם", ולועסים אידיאולוגיות שחוקות. אבל הוא מבריק בתכנון המוסיקה שלו, ואת מה שהוא עושה הוא עושה ללא שמץ של זיוף אגו-מאניאקי מקובל. בתור מסע-זמן נעים של כמעט שעה הדבר הזה מומלץ.

19/05/1989

חזרה לדף הבית