למה מי מת?

בינתיים אף אחד, אבל אצל שיין מקגוהן זה רק עניין של זמן. סנדק ההרס
העצמי צריך להמשיך לגסוס, מפני שאם יתפגר, פשוט יבוא מישהו אחר במקומו.
למות מרוקנ'רול בשנות התשעים

"ההופעה של יום חמישי בלילה בוטלה, ההופעה של יום שישי היא פארסה. שיין מחזיק מעמד בדיוק שלוש וחצי דקות, ואז הוא כושל מן הבמה, מועד במורד המדרגות ומשתטח על הרצפה כשהוא מתיז טיפות לכל עבר. אי-אפשר לצחוק. הבנאדם לא יראה את יום-ההולדת הבא שלו. וזה לא מצחיק, לא ממש". הקטע הנ"ל לקוח מתוך ביקורת שפורסמה ב"מלודי מייקר" על הופעתם האחרונה של הפוגס במלבורן, ובמודע או שלא, הוא מכתיר את שיין מקגוהן כקורבן הרוקנ'רול הבא. על-פי כל העדויות, מקגוהן ימות תוך זמן לא רב, ויותיר אחריו ענני אלכוהול כבדים, וגם כמה שאלות בנוגע למצבו העכשווי של המוות הרוקנ'רולי, זה שנהג להפוך קורבנות תמימים לנצחיים: אם הוא (המוות) עדיין מזכה את קורבנותיו בהילת הנצח האוטומאטית של פעם, מה חושב העולם המפוכח, המעודן, הפראקטי והמודע לעצמו על הרס עצמי כסוג של כוכבות, מי בכלל הורג את עצמו היום עם רוקנ'רול, ואם זה בכלל אפשרי.

פעם הכל היה פשוט יותר. גם למות מרוקנ'רול. הרי תמיד חשבת שהעולם רקוב, מושחת וצבוע, והחיים היו כל-כך דפוקים ומשעממים, עד שבסוף הקמת את הלהקה הראשונה שלך. זה היה מרשם בטוח: בהתחלה זה כיף, אחר-כך זה צבר כמויות גדולות של שעמום וריקנות, גדולות אפילו מהכמויות שאיתן התחלת. בשלב הזה כבר יש לך די הרבה מזומנים, ואז אתה מתחיל להתחרע באמת. כמויות הסמים והאלכוהול הולכות ומתעצמות, הנהיגה הופכת מהירה ופרועה יותר, והמוח מתחיל להתמוסס. גם חברי הלהקה שלך חיים על הסף, אבל ממש עד הסוף הולכים רק הגדולים באמת: הנדריקס, מוריסון, ג'ופלין, בולאן, בריאן ג'ונס. מוות ממנת-יתר של אלכוהול, סמים או תאונה בלתי נמנעת בעקבות מצב ראשו המתפוצץ של האוחז בהגה נחשב למות-גיבורים בשנות השישים והשבעים. הבדידות בצמרת דחפה את הכוכבים אל מותם, והמעריצים קיימו עצרות ענק, הדליקו נרות, בכו בכי תמרורים, ענדו כפתורי דש עצובים והניפו כרזות-אבל ענקיות.

מאז ומתמיד נכנעו אמנים, מכל התחומים, ליצר ההרס העצמי שלהם, וסיימו את חייהם על מזבח היצירה. בעולם הרוק של לפני 25 שנה היה ההרס העצמי שם המשחק, רק שאף אחד לא הבין את זה אז. האליל ארוך השיער ותמים המבט היה בדרך לירח, אבל באמצע הוא מעד, מעידה אנושית וכואבת, שכולם בעצם ידעו שתגיע, אבל לא ממש ציפו לה. האליל מת - מבטו התמים חי בזכרון מעריציו. הוא לא ידע, הוא לא שמע. האמרגנים השמנים ניסו להזהיר אותו, אבל הם היו היחידים.

כיום כבר יודעים האמרגנים השמנים כמה דברים על הרס עצמי. האליל ארוך השיער כבר לא בודד בצמרת, מבטו הרבה פחות תמים, והוא למד שסמים ואלכוהול יכולים להרוג, ושכדי להגיע לירח צריך הרבה מזומנים. בעולם הפראקטי אתה יכול לשווק הרס עצמי בהצלחה היסטרית, אבל מוות בהקשר הזה הוא תופעת-לוואי כמעט תמוהה, תוצר התאבדותי מלאכותי שאינו שייך לעניין. ואם בכל זאת מגלים האמרגנים השמנים שבן טיפוחם לא שעה לאזהרות והמשיך לצעוד אל המוות הרוקנ'רולי הפרטי שלו, הם יעזבו אותו לנפשו, משום שאלה הם החיים שלו, ומשום שאנשים מתים כבר אי-אפשר למכור.

בשנות השישים אהבו ההמונים את הגיבורים המתים. המוות ייצג את הדלת אל החופש - החופש היה בהישג-יד. בתור כוכב שמוחו התמוסס, נפתחה בפניך הדלת השמורה לגדולים באמת; הלכת לעולמך וידעת שעל המצבה שלך עוד יימרחו נערות יפהפיות, שיבצעו בעצמן מעשים מגונים ורק ירצו ללכת אחריך. בתנאים כאלה יכולת למות בשקט, עם חיוך קטן על השפתיים. במקביל למותו של אלביס בשנות השבעים הדועכות, החלה לדעוך גם ההילה ההירואית של המוות הרוקנ'רולי. איאן קרטיס, אנטי-גיבור מובהק, התאבד בגלל בעיות אישיות, מה שאמנם לא הפריע לו להפוך לאגדה. אבל זו כבר היתה אגדה אחרת, ולא כזו של קיא, מזרקים מלוכלכים ותאונות סוטול קטלניות כמו פעם.

בשנות השישים והשבעים, במקרה שהתחלת לטפס גבוה מדי, אלוהים פשוט היה שולח יד וקוטף אותך. בשנות השמונים, הגורם היחיד שהיה מסוגל להרוג אותך כשאתה מרחף מעל האדמה היה חבל התלייה. העולם הפך מעשי וחומרני, הרוק הפך לתעשייה מסודרת מאין כמוה, כזאת שזקוקה לבעלי מוטיבאציה גדולה ורגליים עבות. השימוש בסמים הפך למבוקר ודיסקרטי (ר' מקרהו המדהים של בוי ג'ורג'). המוות עבר מן המרכז לשוליים. לא עוד גיבורים. הכוכבים הבינו שכדי להישאר בתמונה הם צריכים לדאוג לעצמם, או לפחות להעמיד פנים שהם דואגים לעצמם. מתים חיים כאליס קופר, אריק קלפטון, אוזי אוסבורן, קית ריצ'ארדס, דייוויד קרוסבי, ג'ון קייל, לו ריד, איגי פופ, מריאן פייתפול, ג'יימס טיילור, ג'ו קוקר, וורן זיבון, ג'ינג'ר בייקר ורבים אחרים מיהרו לרשום את עצמם למוסד גמילה זה או אחר. עכשיו קיפדו הסמים והאלכוהול את חייהם של ילדים סופר-רעים (סיר וישס) ושל דמויות מוכרות פחות עם נטיות טבעיות ללוזריות (טים הארדין, שניים מחברי הפריטנדרס, אלכס הארווי). נראה שאחרי מה שעבר על אלביס, אף אחד כבר לא יכול לחדש בנושא. אז קלאוס נומי, למשל, נפטר בראשית שנות השמונים מאיידס, המחלה שמרחה איקס שחור ענקי על כל ערכי הרוקנ'רול הבסיסיים (כי לך תדע מה תחטוף מגרופית עירומה שנכנסת, חמושה במזרק נוטף, לחדר ההלבשה שלך ומתיישבת לך על הברכיים).

תאונות, מחלות והתנקשויות תפסו את מקומו של האוברדוז הקלאסי. ג'ון לנון זכה להירצח על-ידי פסיכופאת - מוות מכובד, השמור לאח"מים בלבד. גארי ניומן התרסק מפעם לפעם עם המטוס הפרטי שלו, תמיד יצא בנס, ותמיד הזכיר לרוברט ואייט את נסיון ההתאבדות המעורפל והכושל שלו. הכוכבים, גם אלה סתומי המוח, החלו להתעניין בצדן המפוכח של ההתרחשויות האקטואליות. מי שעדיין חי בפלנטה אחרת, מילמל ללא הרף "היי מאן, ווטס הפנינג?!" וצרך במוצהר, וללא התחשבות בצווי האופנה, סמים ואלכוהול, נחשב ללוזר מוחלט. ההבדל בין הסמים המכובדים לשקיות דבק-המגע שהוסנפו על-ידי ילדי פאנק אובדים הצטמצם ודחק את הסמים בחזרה לשוליים - המקום שממנו הם באו בפעם הראשונה. דמויות נרקומאניות/אלכוהוליסטיות מובהקות, כדוגמת ניק קייב, בליקסה ברגאלד, סטיב אלבניני, גיבי מהבאטהול-סרפרס ושיין מקגוהן, הפכו לסנדקי ההרס העצמי, סוחרי המוות הגוססים, שצריכים להמשיך ולגסוס, מפני שאם יתפגרו, פשוט יבוא מישהו אחר במקומם: זהו עולם אכזר, מותק, וכבר אי-אפשר ככה סתם למות ועוד לצפות שמישהו יזכור אותך; את ההתאבדות תשאיר לילדות מאוהבות בנות 16, המוות זה לא מה שהם רוצים. מה שהם רוצים זה לראות אותך על הבמה אחרי שמתת. הם רוצים לחוות ריקבון, הם רוצים לחזות בגסיסה האטית שלך. הם לוזרים, הם שונאים את החיים שלהם, הם רוצים לראות שאתה שונא את החיים שלך יותר מהם, הם רוצים להרגיש שאולי עוד יש להם סיכוי. ואם תברח להם פתאום, הם רק ישנאו אותך. הגיהנום האמיתי, כמו שאומרים סוזי ואיאן מקאלאך, נמצא ממש כאן, ואתה השארת את האומללים בגיהנום הזה והלכת.

הם לא יבואו אחריך לעולם הבא, משום שהמוות איבד את מגיות היוקרה שלו. מים מינראליים וכדורי ויטמינים הם הדבר האמיתי, ואם פעם היו נשלחות גוויות הרוקנ'רול הטריות היישר אל גן-העדן (שהביא מזור נצחי לנשמות מיוסרות), בעידן הממוחזר ורווי הציניות קיומו של העולם הטוב יותר מוטל בספק. יכול מאוד להיות, גורסת הפאראנויה הדכאונית של שנות השמונים, שאחרי המוות יהיה מצבך גרוע בהרבה.

וחוץ מזה, ישנן עוד כמה סיבות מעשיות ומשכנעות שעלולות להשאיר כוכבי רוק בחיים:
א. ייתכן שגם לך, בדומה לילדים רעים רבים, יש כבר אשה וילדים. זה יהיה קצת לא אחראי מצדך למות להם פתאום.
ב. מבקרי הרוק הופכים עם השנים למאוד לא אנושיים. אם תמות, הם עלולים לעלות אל קברך כדי לרקוד עליו סטפס.
ג. סביר להניח שאחרי מותך החברה שלך תתחיל לצאת עם הגיטריסט. תמיד מומלץ להניח לגיטריסט למות ראשון.
ד. הרבה ילדים רעבים גוועים באפריקה, כמו ששמעת. מוות מתוך שפע הוא הרי קפיטליסטי ביסודו, מה שעלול לגרום לך ייסורי מצפון די רציניים בעידן הליב-אייד(ס).

מובן שתאונות אוברדוז עדיין קורות פה ושם (למשל הילל סלובק, רד-הוט-צ'ילי-פפרס, לפני כשנה), אבל הרבה יותר מקובל להסתבך בתאונת דרכים, כמו המתנפץ של אקו-והבאנימן (ותמיד אפשר גם לרכב על אופניים בספרד ולחכות להתקף-הלב הגואל, כמו אצל ניקו). תחיית הסיקסטיז החייתה גם את אגף הסמים הפסיכדליים, אבל הסמים הקשים הם אאוט מוחלט (במועדוני הסיקסטיז ההזויים ביותר ישנם פלקאטים המזהירים מפני ההירואין). בכל מקרה, הדבר הנכון האחרון זה לחיות את החיים בכל מחיר, עם סקס/סמים/אלכוהול, או בלעדיהם. אם אתה עדיין בתמונה אתה גדול, אתה יכול כמעט-למות כמו גאנס-אנד-רוזס, וזה רק ידחס עוד כמה מיליונים לכיס הנפוח שלך. אתה יכול להטיף לשימוש בסמים קשים ולחיות על הסף כמו האפי-מאנדייז, לדבר על התאבדות כמו רוברט מלופ ולעסוק במוות עד מחרתיים, כמו כל הגותיקאים ועוטי השחורים המסוגפים באשר הם. אבל למות באמת? בשביל מה?

02/03/1990

חזרה לדף הבית