רק זריקה קטנה וזה עובר

רידינג (הלהקה, לא הארובה) חתמה ביום שני
את עונת ההופעות בפרגוד. סיכום פסימי ללא המלצות

"כואב, אבל מתרגלים" הוא המשפט שמיטיב לסכם את עונת ההופעות החולפת בפרגוד. רוב ההופעות של הלהקות החוץ-עירוניות שמרו על קו מאפיין ונוקשה, שהצטיין במוסיקה לא מקורית ובטקסטים נמוכים להפליא. הקהל, מצדו, הוכיח עקביות ושמר על נוכחות מינימאלית, אם בכלל.

אחרי מספר לא מבוטל של נסיונות מרים, מתחיל חוש הביקורת להתערער, ובעקבותיו גם החושים האחרים. כל צליל שחורג משגרת הקיור/סמיתס/מינימאל-קומפקט נשמע כמו ד"ש מגן-עדן. גם הטקסטים עוברים במסננת הלאות, ובתוספת הרבה בירה מתגברת התודעה על הבושה ומסתפקת במשפטים מקריים בתדירויות משתנות ובגובה אחיד ("בחושך לבד... ברחובות העיר... אנסתי חזיר..."). ככה זה, וזה חוזר חלילה, שוב ושוב, עם קרני אור בודדות, להזהיר.

בחירת השמות ללהקות נאמנה לקו הדליל, ועשרות ציפורים רופסים (שיפוץ-מקומי, החלון-האחורי, ילדי-הסינדרום) מתערבבים בתוך הראש והופכים לשם אחד ארוך - להקת ענק, המורכבת מעשרות נגנים, שמבצעים ללא הרף את אותו השיר.
רידינג מתפקדים טוב במסגרת הלמשל הסיכומי. מאז הופעתם הראשונה במחוז הם שלחו הרבה מכתבים למערכות העיתונים, עמלו על קומוניקאט רווי אינפורמציה ושגיאות כתיב, החליפו את הסולנית בסולן (שנמנע מזיופים, בניגוד לקודמתו בתפקיד, שלא כל-כך הקפידה) וכתבו עוד כמה שירים על מלחמות, סמים, שלגייה ובדידות. חוץ מזה הם נורא משתדלים למצוא חן (הם אפילו הקדישו לי שיר בהופעה, אבל נעזוב את זה, מטעמי מבוכה) ויש להם מתופף גדול.

את הקהל, כרגיל, ניתן היה לדחוס לתוך חיפושית אחת (שניים מקדימה ושניים מאחורה). זה היה כואב קצת בהתחלה, אבל, כאמור, מתרגלים. פגרה נעימה.

11/08/1989

חזרה לדף הבית