אפור סתמי

"אפור-גשום"; פרגוד, 28.11

האמת היא, שכבר השם מעיד על חוסר מקוריות מדהים. אפור-גשום, נו באמת. אז הגעתי לפרגוד וחשבתי, שאולי עקב התחלפותם של שניים מחברי הלהקה והשפעתו הברוכה של הזמן, הביקורות הקטלניות שלהן זכתה אפור-גשום בעבר כבר לא יהיו רלבאנטיות. אבל איפה. הם היו פשוט פתטיים.

מה שרמז על השעמום הצפוי לאורך הדרך היה קטע הפתיחה, קטע אינסטרומנטאלי חזק ומצוין, שהזכיר לי את כל הלהקות הגרועות שראיתי בעבר, שניגנו קטעי פתיחה חזקים ומצוינים. האינסטרומנטאלי הנ"ל, רוק רענן ושופע מרץ, הכין את הקרקע לכמה קטעים סתמיים, שאיפיינו היטב את השגרה האפורה-גשומה: קלישאות גל-חדש על גבי קלישאות רוק, כשקלישאות, המושרות בפיה של מיכל ספיר הסולנית, שואבות השראה מטקסטים של להקות אפורות-גשומות בריטיות, שפרחו בתחילת העשור. קולה המוגבר מדי של ספיר צרם באוזניים, לעתים קרובות סבל מחוסר רוק מדהים. חברי הלהקה הסתגרו בעצמם, לא שמרו על קשר ביניהם וניסו לדקלם תבניות מוסיקאליות, שהיו מעל ומעבר ליכולת הביצוע שלהם, דבר שהוביל למספר פספוסים, שסירבלו עוד יותר את כל העסק. בטור הזכות (ויש כזה, גם אם קצר) ראויים לציון הקטע "שעון החול", שבו שיתפו סוף סוף חברי הלהקה פעולה ונשמעו כיחידה חזקה וקצבית אחת. והיה גם קטע מוצלח אחר, אטי ושקט, "באה אלי אהבה", עם עבודת גיטארות יפהפייה של אורן קפלן ובאס עגום של עודד שכטר, אך גם כאן הקלישאות, הקלישאות.

אפור-גשום עובדים, תחת שרביטו של מנפיק הזבל החדש רונן בן-טל, על הקלטת קסטה, דבר הדורש חזרות רבות. לי הם נשמעו כמו להקה שלא ניגנה יחד כבר המון זמן. אני לא יודע בקשר לקסטה, אבל להופיע בטח אי-אפשר כך.

02/12/1988

חזרה לדף הבית