
געגועים לוואטי
ג'י-בי-אייץ' והגאתרינג; 7.4,
פינגווין
לפני ההופעה של האקספלויטד קינן בי החשש העמום , שמא הפכו ואטי וחבורתו לחבורה של גריאטרים פאתטים, שעושים את זה רק בשביל הכסף. אחרי ההופעה נרגעתי. האקספלויטד היו גדולים מהחיים. כיוון שכך, לא טרחתי להדליק את האור האדום הקטן לפני ההופעה של ג'י- בי- אייץ'. את ג'י-בי-אייץ' תמיד העדפתי על פני האקספלויטד והיה לי ברור, חמור חמורותיים שכמוני, שההופעה שלהם תהיה פשוט ענקית.
כמו עיר מובל לטבח נכנסתי למה שהיה פעם הפינגווין ועכשיו זה הבראדרס (רובי פורל היה מאוד נחמד הפעם), וישר קיבלתי חום מהעיצוב החדש. הבנאדם אין לו מושג איפה הוא עומד, על מי הוא דורך, איפה הבמה, למה המראות והנברשות עם הקריסטלים, מי מזדיין בשירותים ושוב, איפה הבמה.
בסוף הסתבר שהבמה מוסתרת במסך וכשהמסך עלה (הוא בעצם לא עלה, סתם הזיזו אותו), עלו לבמה קו-קו-בלוף-והיתושים, המקבילה התל-אביבית של סרטן-השד. הם היו נחמדים, הילדים, והמוהאק של המתופף קפץ בצורה מאוד מרשימה כשהוא ניגן. יש להם הומור, הלהיט הגדול ביותר שלהם הוא ביצוע ל"הבית של פיסטוק", הם הקדישו שיר לסרטן-השד, צחקו קצת על התראשרים וזהו בערך. ובכל זאת, זה היה ארוך מדי.
ואז קרה משהו נורא. במקום הגאתרינג, שחשבתי שיעלו, עלו לבמה אינקרניישן.
אינקרניישן הם שלנו, וחבל שכך. הם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, הקטעים שלהם מסובכים מדי אפילו בשבילם, הסיבוכים המיותרים גורמים להם להיות מרוכזים לחלוטין בטכניקה, הטכניקה מחורבנת ולסולן יש שפם. אינקרניישן, הרגתם אותי.
כשהגאתרינג עלו, כאמור, כבר הייתי מת. הדום-מטאל או דת-מטאל, או השד יודע איזה מטאל שלהם התאים מאוד למצבי החדש; מטאל של בית-קברות, עם סולן ששר מתחת לאדמה, גיטארות רצחניות וקלידים שסיפקו את הצד החולני של העניין. הגאתרינג גם שתלו במרכז הבמה זמרת מיסכנה, שעמדה במשך כל ההופעה בלי לזוז ופעם בכמה דקות פצתה את פיה והביאה איזה "אהההה" קדמוני. מאוד מיסטית היתה ההופעה של גאתרינג.
בסוף התעצבנתי. נמאס לי להיות מת. רציתי את ג'י-בי-אייץ' . מוריס העלה את ההשערה שג'י-בי-אייץ' בכלל לא הגיעו לארץ, ושאולי המארגנים מחפשים עכשיו בקהל אנשים שיסכימו להיות ג'י-בי-אייץ'. מוריס בחור הגיוני והוא יודע על מה הוא מדבר. הבטתי בו בחשד. הייתכן שמוריס הוא למעשה ג'י-בי-אייץ'?
לא. מוריס לא היה ג'י-בי-אייץ': ג'י-בי-אייץ' לא היו ג'י-בי-אייץ'. אין יותר ג'י-בי-אייץ'. מה שיש מעורר רחמים: חבורת רוקרים שיכורים שהשאירו את הנשמה איפשהו באמצע שנות השמונים. הסולן הזכיר לי את רוד סטיוארט ועלה לבמה עם יד שבורה. הוא היה מבואס, לא היה לו חשק להופיע, הוא לא אהב את מה שהוא שר ורק הקול שלו הזכיר קצת את הקול העוצמתי שקרע את העולם בקטעים כמו "הל-הול", " רייס אגיינסט טיים" ו"גיב מי פייר". הסאונד, שהיה בסדר גמור עד ש ג'י-בי-אייץ' עלו, התחרע לפתע, מה שלא הוסיף. נמאס לי מהם אחרי שני שירים. להם נמאס מעצמם כבר מזמן. מוריס נעלם. חולירע מזוקן אחד עשה פוגו והקפיד להתנגש רק בילדים חלשים ובבחורות. הכל נהיה מגעיל. הסיסמא "הפאנק מת" קרמה עור וגידים לנגד עיני, געגועים עזים לוואטי תקפו אותי. אין כמו האקספלויטד.
16/04/1993
הוסף תגובה
תגובות
מומחה למחשבים ומצליח ביותר, חברה מתל-אביב שפגשו בו לא האמינו למראה עיניהם, השיער המגודל והקעקועים עדיין אהובים עליו
sdimedia המתנהלת בברלין כמובן, זאת שמעתי מחברה שנפגש עמם לאחרונה