זרוקים ודפוקים בתלפיות

כרמלה-גרוס-וואגנר; הבמה, 26.9

ערן צור היה מסתדר טוב עם תפקיד ראשי באחד מסרטי הזיונים הפסיכולוגיסטיים של ברגמן. הנשים הרכות, אלה שעורן הלבן היה מצטמרר למגע מגלבו המסויט, היו נמרחות על מיתרי הבאס המשומנים שלו כמו צמר גפן מתוק, ורוד ודביק. צור לא היה מתרגש. הוא לא מתרגש משום דבר. קול עמוק, עייף, עוין. חיוך ציני. "תודה שבאתם". איזה תודה, מה באתם. עשרה אנשים יושבים מול כרמלה-גרוס-וואגנר, שניגנו והקליטו, לדברי צור, עד חמש בבוקר שלפני, ובערב הם בהבמה, מנותקים, לא יודעים מה הם עושים כאן. מזל שיש רפרטואר, שאליו אפשר להיצמד. פותחים עם השיר על כרמלה, גרוס וואגנר הזקנים (שחיים את החיים). אורי פרוסט עייף, אבל הגיטארה שלו רוצחת את המגברים בחיוניות של פטיש-אוויר על פי.סי.פי.

בהמשך מתברר, כי הקטעים הפרוסטיים הרצחניים והקטעים הערן צוריים השקטים והפסיכיים הם הטובים ביותר. אלה שבאמצע, "תמונה אימפרסיוניסטית", למשל, נוטים לשעמום. הקטע עם הנשים המצטמררות (שד אל שד ופטמה אל פטמה מול הראי הגדול) שילב את הגיטארה של פרוסט והבאס האטי של צור באופן שהרעיד לבבות חפים מפשע, שלא לדבר על "בחצרות בחושך", הקטע שהקנה לכרמלה את פרסומה הניכר ברחבי העולם הפחות שפוי. הפסיכיות של כרמלה-גרוס-וואגנר נשענת על הקלידים הדיסהרמוניים של אבשלום כספי, מרחפת מסביב לאינסטרומנטים האחרים ויוצרת את האווירה המפחידה והכבדה (ברגמן היה שם). פלנג'רים, דרך-אגב, לא היו שם, ללמדנו שהסאונד של פרוסט, במסגרת הפליז, הוא סאונד שונה לחלוטין, וללמדנו עוד, כי הגיטריסט הנ"ל הוא עתיר כשרון ודמיון (וכמדומני שהנקודה הזו כבר עלתה במסגרת המדור פעמים מספר).

הייתי רוצה לראות שוב את כרמלה-גרוס-וואגנר במקום אחר, אולי במגרש הביתי שלהם בתל-אביב, שם הם מרגישים בטוחים יותר. זה פשוט לא פייר, שאני כל-כך נהניתי והם כל-כך סבלו.

29/09/1989

חזרה לדף הבית