כינור עם מנוע סילון

בליין אל. ריינינג'ר וליניאר-בי, קולנוע דן, 1.5

בעוד להקת טוקסידומון שוקעת אטית בבצת החנטרוש, נע בליין אל. ריינינגר, לשעבר מעמודי התווך של הלהקה, במנועים מלאים מהר וקדימה עם להקת ליניאר־בי. רינינג'ר ושני חבריו ללהקה, המתופף דניאל ואנג והגיטריסט־בסיסט ליאון ואן דן אקר, פתחו את הופעתם בקולנוע דן ב"וולו ויוואצ'ה", קטע אינסטרומנטאלי מצוין מימי הטוקסידו, בעיבוד כבד וחזק, כשהכינור של ריינינג'ר צווח והופך עולמות. התאורה המינימליסטית, לה היתה אחראית ממרכז האולם ג'יי.ג'יי לה־או, אשתו של ריינינג'ר, איפשרה עצימת עיניים והקשבה מרוכזת. הסיקוונסרים ההליקופטריים שעירבלו את אוויר הקולנוע הדחוס, התופים שהרעידו את הקרקע והקלידים של ריינינג'ר עם המלנכוליות המזרחית האופיינית שלהם, כל אלה מילאו גם את מקום השו הוויזואלי.

ריינינג'ר, עם הרבה גינוני יאללה־חבר'ה אמריקאיים, נפל על הבמה בסוף הקטע "עיר עילית", אותו הוא הפך ליצירה מסובכת וכבדה, וצווח את נשמתו אל תוך המיקרופון. בתור הדרנים נוגנו הקטעים "אצבעות שבורות" ו"בני העידן השקט" (במקור של בואי)

הנפילה היחידה היתה הביצוע של "מה הטעם" של טוקסידומון, שריינינג'ר הפך, בלי כוונה, לבדיחה ברוח הדיסקו. בין הקטעים נע ריינינג'ר בתנועות-ריקוד ברווזיות, והחליף בדיחות עם הקהל ועם שני הנגנים האחרים. במהלך הקטע "שיר יום־הולדת" מצאו כמה אנשים את עצמם במצבים שונים של אקסטזאזה ורצו לבקש מריינינג'ר להישאר בארץ לתמיד, אבל הוא המשיך להופעות באירופה, ומאחוריו נותר רק צפצוף כינור דקיק ומתמשך.

09/05/1986

חזרה לדף הבית