מעל פסגת הר הקופים

ותיקי-הבריגאדה, פרגוד, 24.10

מי שנכח בקיץ בהופעתם של ותיקי-הבריגאדה בקאמפוס הר-הצופים - אותה הופעה שנקטעה כזכור על-ידי פוליטרוקים מקומיים - ורצה לשמוע אותם יותר זמן ויותר טוב, קיבל מנה גדושה ואנרגטית מהם השבוע בפרגוד. לא מנה חדשנית ונועזת, המרעידה את יסודות השפיות, אבל בהחלט מנה סימפאטית ורוויית הומור. ותיקי-הבריגאדה פתחו בקטע "רכבת השלום" הילדותי מעט, אך בהמשך התחממו והפגינו כוח רב בביצועי רוק-כבד, אשר חזרו באופן מוחלט לעבר, קרעו את האוויר והסבו הנאה למי שחשק במעט קלישאות עסיסיות, המנוגנות באופן נקי ומקצועי.

ובכל זאת ניכר שההתמחות הראשית של ותיקי-הבריגאדה היא ברגאיי קופצני, לא תורמת חטיבת הקצב הטובה שלהם, המורכבת מיורם מור הבסיסט ועודד שחר המתופף. השניים פרשו רקע נכון לקלידים המופרעים של גל פרידמן, לגיטארה הטכנית מדי לפעמים של מיכאל וולף ולטקסטים ששר אחי כהן-רז הסולן, טקסטים שדנו באנשים ("ירחמיאל", שיר על כל אחד מאיתנו), פוליטיקה, חיות-ניסוי, אהבות ומשברים, ושלא תמיד הובנו במלואם, מה שאולי רק הועיל להם.

המוראל הגבוה של הבריגאדה נשמר גם כאשר חלו תקלות במערכת ההגברה של הגיטארה. גל פרידמן מיהר לנצל את ההזדמנות ופרט על הקלידים, כשהוא מלווה בשחר המתופף, בקטע שמאלץ משל קליידרמן, כשהוא מבקש מכהן-רז שיעשה לו רוח על הפנים. הקטעים היותר מובנים היו "חורף באוסלו", קטע שקט ועצוב שהושר ברגש רב, ו"הר הקופים בידינו", מחאת הכיבוש הרוקנ'רולית שגרמה לפיצוץ הקונצרט ההוא בהר-הצופים. והיה עוד קטע שקט, בו הביע כהן-רז תקווה שעוד יבוא יום ודמעות שני עמים יזרמו אל תוך ים אחד. אינשאללה.

28/10/1988

חזרה לדף הבית