נערי הניו-ביט
ערב מוסיקה אלקטרונית; 5.11, קולנוע אלנבי
מכונות תופים - כשהן מוגברות דרך המערכת המשובחת של קולנוע אלנבי - לא יכולות להישמע רע. מחשבים לרוב לא טועים. אלה, בעיקר אבל לא רק, היתרונות שעמדו לזכותן של הלהקות שהופיעו בערב המוסיקה האלקטרונית באלנבי.
דאדאטיקס (פעם או-באן), שפתחו את הערב, היו המקוריים והטובים מכולם. סוף-סוף הם עושים בדיוק את מה שהם אוהבים. פשוט תענוג להביט בדוד מזרחי כשהוא מרסק מקלות תופים על פח תלוי ומדקלם טקסטים בגרמנית אלימה אל תוך המיקרופון. מאקס סיגאל מספק גיטארות מעוותות וקולות רקע צרודים וחייתיים, שמתלבשים טוב על מכונת התופים המהירה והקלידים הצורמניים. דאדאטיקס, אגב, היו היחידים בכל הערב שהזכירו לי את קברט-וולטר (ולא ברור אם מדובר בהישג מופלא או בכישלון צורם).
אלקטרונאים צעירים מהלהקות האחרות הספיקו להקשיב המון, מעבר לדי.אקס.אם, גם לאביריו השגרתיים של מיסדר הניו-ביט: פרונט-242, ניצר-אב, סקיני-פאפי ועוד פעם ניצר-אב. זה היה הבסיס, עם שינויים קלים פה ושם.
אחרי דאדאטיקס עלה לבמה קרבון-דיאוקסיד, עם סולן בעל שיער ארוך ונטיות היפיות. הצמד התרכז במלודיות רגועות נוסח מתים-יכולים-לרקוד, הקלידים היו צלולים וברורים, פעמוני הכנסייה צילצלו לרוב, הסולן עם הנטיות (שעטה על עצמו בשלב מסוים שמלה הודית והחזיק נרות בוערים) הזכיר לי, חוץ מאת ישו, את "The Song Remains the Same" של לד-זפלין, והתמונה הכללית היתה מוזרה למדי.
מסך הווידיאו הענק שברקע נכנס לפעולה, כשלבמה עלה הצמד הנתנייתי אקס-גאי. מאותו רגע ועד לסוף הערב כולו הספיקו לרוץ שם כל סרטי השואה השחורים-לבנים הסטנדארטיים האפשריים, בצירוף תמונות של בתי-קברות וחזיונות רחוב עירוניים. חברי הלהקות עצמם התרכזו בפוזות שנעו מדיכאון, דרך דיכאון איום ועד לדיכאון איום ונורא.
אקס-גאי שאבו השראה מבאוהאוס וסקשן-25, התחפשו לרוחות רפאים, היללו את המוות על כל השלכותיו ועשו קצת יותר רעש מקודמיהם. את השלב הקומוניקטיבי, הקליט באופן יחסי והיותר משעמם של הערב סיפקו פורמאט, עם סולן שהזכיר את צביקה פיק ובסיסט בלי חולצה, כמו שצריך מהבחינה הזאת גם סולן אקס-פאראדוקס היה כמו שצריך ויותר מזה: הוא אף הקפיד על מכנסי שלושת-רבעי, במחווה ברורה לניצר-אב. אקס-פאראדוקס, שחתמו את הערב, עשו ניו-ביט פרוע ומלא כוח, והצליחו להישמע טוב מאוד, למרות הזיקה המופרזת לשלישייה האנגלית ולשאר החובטים שאוזכרו (בחלקם) בפתיחה.
ובסוף כל העניין הסתבר לי, להפתעתי, שממש נהניתי.
10/11/1989