הולדת הרוח

הארורים, "פאנטאסמאגוריה"
"THE DAMNED "PHANTASMAGORIA
הד-ארצי

מורחי עוגות־הקרם הראשונים של הפאנק הבריטי כבר הגיעו לשיאו של תהליך העידון ובשיא הזה מצוי המבחן האמיתי, להקות טובות באמת עוברות אותו בשלום. החונקים, למשל, עדיין מצליחים לדבר אלי. למרות המטמורפוזה שעברו מפאנק כאסח חשמלי למוסיקה מלודית ואוורירית, וכך גם הארורים. הארורים הסירו עודפי ווליום מגיטארות הכאסח הכבדות ופנו לסגנון קליט ואישי יותר, כשהסקסופון ממלא תפקיד ראשי, אבל אווירת טירת הרפאים האופיינית להם עדיין נמצאת שם.

על עטיפת "פאנטאסמאגוריה", אלבומם האחרון (בחו"ל הוא הופיע כבר לפני שנה), ניצבת נערה בעלת יופי בלתי ידוע, העטופה גלימה שחורה, במרכזו של בית-קברות אפלולי. הארורים יוצאים אל מחוזות הפחד בלי לצאת מעורם, ואולי לכן הם עושים את זה טוב כל-כך. הרוק שלהם לא מאיט קצב או נעשה כבד או עמום, בניסיון להעביר מצוקה. הם יוצרים דווקא לחני רוקנ'רול רוקבילי קופצניים, ויחד עם הנטייה לרוק כבד ועם קולו הנפלא של דייב ואיניאן, הפסנתרים הכנסייתיים והמרחב האקוסטי הענק שהם בונים, נולדת רוח הארורים. ואפילו שקפטן סנסיבל השערורייתי כבר פרש ומן ההרכב המקורי נותרו רק דייב ואיניאן וראט סקאביס, המתופף הג'ינג'י חסר הפשרות, נשמעים הארורים מאוחדים ובשלים מתמיד.

דופקי הראש ונאמני הרעש של פאנק שנות השבעים אולי לא יבואו על סיפוקם בהאזנה לאלבום, אבל מי שהלכו עם הארורים מההתחלה יאהבו את "פאנטאסמאגוריה" ובקטע השקט "סאנקטום סאנקטורום" הם יפרשו כנף.

18/07/1986

חזרה לדף הבית