הופך גיטארה לפה

פיטר פראמפטון, "התראה"
"PETER FRAMTON "PREMONITION
סי.בי.אס

פיטר פראמפטון חוזר העירה עם תלתלי הזהב הנצחיים ואלבום חדש בשם "התראה", אחרי כמעט ארבע שנים של שתיקה. כמו כולם, גם פראמפטון הכין שיעורי-בית ואימץ לעצמו צליל פופ מודרני ונקי, אבל עדיין ניתן למצוא במוסיקה שלו שבבי נשמה. פראמפטון, אנגלי במקור בן 36, שעקר לפני שנים לארה"ב, נעזר באלבום הנוכחי בבסיסט טוני לוין (קינג-קרימזון, פיטר גבריאל), במתופפים סטיב פרון (להקת-לבנה-ממוצעת) ועומר חכים (תחזית־מזג־האוויר, סטינג) ובקלידן ריצ'ארד קוטל (הפרויקט-של-אלן-פארסונס).

המוסיקה באלבום, כמו בשאר אלבומיו של פראמפטון, פשוטה למדי, זורמת על רוק כבד אמריקאי נקי, גולשת למעט פאנקי וריתם-אנד-בלוז ומסיימת בכמעט-דיסקו. בקטעים החזקים יותר אפשר ליהנות מקצב טוב, ואף להעלות מעט זכרונות. בקטע "לתוך הנוף" אשר פראמפטון מחבר לגיטארה שלו את קופסת-הקול הקלאסית, שבעזרתה הוא הופך גיטארה לפה, אי-אפשר שלא לחזור עשר שנים אחורה ללהיטו המפורסם, "הראי לי את הדרך".

אל פראמפטון קשה להתייחס כאל עוד זמר, מפני שבקול שלו יש משהו מחוספס ואמיתי, שמתגלה כאשר הוא מתעצבן באמת ומתחיל לצעוק. צעקותיו של פראמפטון נושאות תווית רומאנטית, ורוב להיטי האלבום דנים בכאבי-לב חיזוריים על כל השלכותיהם. צדו הראשון של התקליט קצבי וקל יותר, כשהמשיכה לפאנקי מגיעה לשיאה עם נגינת הבאס החייתית של טוני לוין בקטע "את יודעת כל־כך טוב". בעוד שהקלידים מצליחים רק להגעיל עם סאונד לעוס, מסחרי לחלוטין, הגיטארה של פראמפטון נשארה רוקית והווירטואוזיות שלו בעינה עומדת. קטעי הסולו, שאצל נגנים אחרים מסוגו של פראמפטון היו מצליחים להעביר את המאזין לתרדמה מתוקה אחרי חמש שניות, מצליחים לעניין אצל פראמטון ולפעמים משאירים טעם של עוד. אפילו המסחריות מקבלת כאן לגיטימאציה. למשל, בקטע האחרון באלבום, Call of the Wild"", קטע מסחרי למדי, מוצא המאזין את עצמו מהמהם יחד עם פראמפטון שוב ושוב את הפזמון החוזר.

02/05/1986

חזרה לדף הבית