בילי בארץ הענקים

הווילבוריס-הנודדים, "ווליום אחד"
הד- ארצי

אל אולפן ההקלטות הממוזג פסעו בזה אחר זה בוב דילן, ג'ורג' האריסון, רוי אורביסון, טום פטי וג'ף לין. "מה הם עושים כאן?", שאל בהפתעה בילי, עוזר הטכנאי, בחור לא מעודכן תמידית. "שששש...", מיהרו להשתיק אותו העוזרים האחרים. אבל הטכנאי, ברנש טוב-לב, יהודי כנראה, חייך ואמר: "אלה, בילי יקירי, הם הווילבוריס-הנודדים. תמצא אותם על כל כביש מהיר ברחבי היבשת, דוהרים בג'יפ הפתוח והישן שלהם, מייללים שיר ישן ופורטים על הגיטארות השחוקות שלהם, בעוד השמש הכתומה מתכוננת לשקוע במערב והשמיים הופכים"... "רגע, רגע", קטע בילי את הטכנאי ההוזה, "נדמה לי שהם מוציאים את הגיטארות".

ואכן חבורת הדינוזאורים, המכונים הווילבוריס-הנודדים, הוציאו באותם רגעים את הגיטארות שלהם מנרתיקיהן והתחילו להשוות ביניהן, כשהם שמים את הדגש על אורך המיתרים וטיב גוף התהודה. רגעים מספר עברו, וכעת היו הווילבוריס משווים את קמטיהם, בודקים ומותחים איש את פני רעהו, כשבתום התהליך עלה בוב דילן על כיסא ודיקלם, לקול תשואות האחרים, "אני הווילבורי הכי מקומט באזור / תנו לי בית-אבות ואני מבטיח לא לחזור".

"מה זה העניין הזה עם הווילבוריס?", שאל בילי, המום קמעה מן המחזה. "אתה מבין", הסביר הטכנאי, "בגלל שהם כל-כך מפורסמים, אז הם החליטו לשנות את שמותיהם לצורך הקמת הלהקה שלהם. כעת לטום פטי קוראים צ'ארלי טי., לג'ף לין קוראים אוטיס, לג'ורג' האריסון קוראים נלסון, לבוב דילן קוראים לאקי ולרוי אוביסון קוראים לפטי, כששם המשפחה של כולם הוא כמובן וילבורי".

ואז התחילו הווילבוריס-הנודדים לנגן. פתיחת הקטע הראשון, "טפל בזהירות", הזכירה לבילי את "פרודנס היקרה" של הביטלס. ג'ורג' האריסון זימר ברגש, והרקע המלא והנודף ניחוחות ישנים של גיטארות נאיביות, מפוחיות וחרא של פרות הלם ברקותיו של בילי, אך לא לזמן רב. "אם זה התחיל כל-כך נחמד, אז למה אני כל-כך מבואס עכשיו?" שאל בילי את עצמו. אך כשהביט סביב גילה, שלא רק הוא במדוכאים. אנשי האולפן ישבו בתנוחות לא-נוחות להחריד, כוססים את ציפורניהם. "מה קרה לך?", העז בילי ושאל את מהנדס הקול, שישב בסמוך אליו. "בא לי נורא לישון פתאום", ענה המהנדס. "בעצם לא", הוא שינה פתאום את דעתו. "לא בא לי לישון, אבל בא לי לעשות משהו דומה, לא יודע בדיוק"... האיש קימט פניו במאמץ להיזכר במה שרצה לעשות, אך לא הצליח בשום פנים ואופן. בינתיים הגיעו הווילבוריס לקטע "הלילה שעבר", רגאי רוקנ'רולי מאולץ, שכמעט מוטט את בילי לחלוטין. "אני מכיר את כל השירים האלה מאיפשהו", הוא לחש לעצמו, "הרוקנ'רולים הישנים האלה, אבל זה כל-כך מזויף". ואז הגיע קטע טוב, "צפצפן ואיש הקוף", שבו הפגין דילן קול מצוין, שר טקסט חזק והכניס מעט אותנטיות לכל העניין. ובכל זאת הפזמון הזכיר לבילי את אחד מלהיטי הפרווה של אי.אל.או והוא ברח החוצה. כשיצא, ראה חבורת אנשים שהצטופפה מסביב לטייפ גדול. בילי התקרב מעט, ואז הכל התבהר. "איזה טיפש אני". לחש לעצמו. "הייתי צריך לדעת, שכל מה שהווילבוריס האלה עשו לי זה חשק איום ונורא לחזור קצת אל הביטלס". ואם עוד לא פיטרו אותו, הרי הוא יושב מבסוט ומקשיב לביטלס עד עצם היום הזה.

16/12/1988

חזרה לדף הבית