בקר טוב, גם נעים

ציפורי-הגשם, "ציפורי הגשם"
פונוקול

הם מאוד נחמדים, ציפורי־הגשם, במיוחד כששומעים אותם השכם בבוקר, עת מתעוררות ציפורי-האביב משנתן והשכנה מלמעלה מתחילה לדפוק את השטיחים. הקטע הפותח את אלבום הבכורה שלהם מטעה במקצת מפאת עודף קופצניותו, אך כבר בקטע "בלופרינט", שבא אחריו, אפשר להרגיש כי לא מדובר כאן בעוד נפיחה מופקת היטב, דוגמת אלבומו האחרון של גרי רפארטי, למשל. הזמרת של הלהקה קאתרינה פראנק מזכירה לפעמים את הסולנית של Throwing Muses . לפראנק קול אנרגטי שיודע לרעוד ולהשתנות לפי הרקע שנותנות הגיטארות. הקול המצוין שלה מועבר בסאונד ישיר, נטול אקו חגיגי או משהו דומה, והסאונד הזה מאפיין גם את צליל הגיטארה של רודריגו גונזאלס בעל חוש הקצב המפותח, הנצמד אל קולה של פראנק ומפיק לפעמים צלילים מצופצפים־עמומים, התלויים ברקע וכל-כולם אומרים ברלין, שם נוסדה הלהקה. במעבר היפה בין שני הקטעים "אין אהבה גדולה יותר" ו"אנחנו מתעלסים בנפילה" מצהירה פראנק: "אני מורידה את כל בגדי, ואתה יכול לגעת בי איפה שאתה רוצה, איפה שאתה רוצה בי", ואין לי טענות אליה, כי היא לא מנסה להיות סמאנטה פוקס או משהו כזה. ויש, חוץ מהפופ האיכותי, גם שבבי נשמה שאותם מספק בקמן הבסיסט, וגם קצת רגאיי ("רקדנית").

03/06/1988

חזרה לדף הבית