ז'אנמישלג'אריה

ואנגליס, "ישיר"; הד-ארצי

הבומבאסטיות של ואנגליס עדיין מרגשת אותי, ובאלבום החדש שלו, "ישיר", נמצאים כמה קטעים שעינגו אותי ביותר. אבל ברגע שהנחתי את עיני על ציור עטיפת האלבום ונזכרתי משום-מה בעטיפת "זולוק" הנוראי של ז'אן-מישל ג'אר, ידעתי שמשהו נדפק. לא יודע אם זה אצלי או אצל ואנגליס. הוא דווקא ממשיך במסורת האינסטרומנטאלית הטהורה שלו ומשייט במרחבי הנירוואנה באופן מוצלח למדי.

אולי זו העובדה שהאלבום הוקלט ביוון, מכורתו של ואנגליס, שחזר הביתה מכל הבחינות ומרגיש בטוח בין הסינתיסייזרים שלו, כמו ה"קאמבק" של לו ריד, שעושה פתאום קטעים בסגנון הוולווט, וכולם שורקים ומוחאים כפיים. זה לא שוואנגליס חוזר על עצמו. אבל השילוב הנהדר בין האקוסטיקה לאלקטרוניקה נעלם, ומה שנשאר באמת יכול להזכיר ברגעים הקשים את ז'אן-מישל ג'אר.

הסינגל מתוך "ישיר", "רצונה של הרוח", הוא אחד הקטעים הטובים באלבום. הסינתי מפיק צליל של חליל אינדיאני, הקצב חזק, הגיטארה חשמלית והנופים היווניים חמימים. גם הפעמונים הוואנגליסיים ושריקותיו המלנכוליות של אחיו של הסינתי מלמעלה תורמים להתמזגות האוורירית והשלווה הקוסמית, או איך שקוראים לזה. ויש גם שיא עם תופים חזקים ורוק- כבד (זה כבר בקטע אחר). אבל משהו כאן, כאמור, לא משכנע. אולי עודף רומאנטיקה בומבאסטית, אולי שטחיות מסוימת ואולי באמת יש מחלה כזאת שנקראת ז'אנמישלג'אריה, המתנפלת על ענקים אלקטרוניים מזדקנים וגורמת להם להפוך למחשבים (ואולי ואנגליס בסדר ולו ריד בסדר, ואני סתם מבלבל את המוח. אולי).

03/02/1989

חזרה לדף הבית