הכל אפשרי

טלוויז'ן, "טלוויז'ן"; אן.אם.סי

כמה היה יכול להיות טוב לו הייתי טום ורליין. בתור התחלה, לא הייתי צריך לכתוב על התקליט החדש של טלוויז'ן, אלא פשוט לעשות אותו. ולעשות תקליט של טלוויז'ן, כך לפחות אני מרגיש עכשיו, זה קצת פחות קשה מלכתוב עליו (בכלל, מי המציא את ביקורות התקליטים? איזה מין רעיון מטופש זה?). טלוויז'ן התפרקו לפני המון שנים, ועכשיו הם התאחדו. העניין המרכזי של טלוויז'ן הוא בסתמיות הכאילו סתמית שלהם. לא מדובר במשהו מופשט, ואי-אפשר לקרוא למוסיקה של טלוויז'ן מוסיקת אווירה. יש רעיון, רק שאף אחד לא יודע מהו הרעיון הזה. אז אני לא טום ורליין, אבל עכשיו אני כותב, ממש כותב, על התקליט החדש של טלוויז'ן. זה אפשרי. הכל אפשרי. יו! (אם.טי.וי ראפ). אין קשר, אין קשר.

בקיצור, מדובר בתקליט גדול. אפשר לחוש באיזו קלות הוא יצא להם, באיזו טבעיות. הגיטארה היפהפייה והמינימליסטית של טום ורליין זורמת בנחת, מין נחת מיוחדת כזו, גם כשהיא מתעצבנת קצת. כל צליל קטנצ'יק שלה גדל בהדרגה, עד שהוא ממלא את החלל השמיעתי לגמרי, ואז מגיע הצליל החדש. אני חושב שקוראים לזה מוסיקה איכותית. כמו בתקליטים האחרים של טלוויז'ן ושל ורליין, אין דרמאטיות או שיאים מיוחדים. רק קוליות קצת אדישה, שמכניסה אותך לתוך מצב מסוים, ניו-יורקי באופיו, כפי הנראה. מה עוד? "קול מיסטר לי", אחד הקטעים הטובים שטום ורליין הקליט אי-פעם. ויש עוד. אז תקנו כבר, ותעזבו את כל השטויות שלכם בצד. תודה.

30/10/1992

חזרה לדף הבית