הלוזר הישן והטוב

לו ריד, "קסם ואבדון"; הד-ארצי

לו ריד יצר לעצמו בעיית אמינות מסוימת עם הוצאת האלבום הקודם שלו, "ניו-יורק". זה היה אלבום נפוח, ניסיון פתטי למדי לעשות את הקאמבק האולטימטיבי, שיוכיח לכולם שלו ריד עדיין בועט, שורט, נושך ושאר הדברים שאנשים בגילו כבר לא אמורים לעשות. ב"ניו-יורק" ריד טען שאין לו זמן לשטויות כמו סמים או נוסטאלגיה או טלוויזיה או מיסטיקה, שצריך לקום ולפעול. הוא עסק בפוליטיקאים שקרנים, באמריקה הרקובה, ניסה לנגוע בנושאים בוערים, ולאורך התקליט כולו היה ברור שכל קשר בין המוסיקה לבין האיש שמבצע אותה הוא מקרי בלבד. לו ריד הפיל את עצמו עם עמדה נקייה ומפוכחת מדי, שלא מתאימה לו בכל מקרה. בפעם הראשונה אצל ריד, כמעט שלא היה למה לצפות מהטקסטים. שעמום גדול וריקני.

בהאזנה ל"קסם ואבדון" אפשר להרגיש שהוא מנסה לתקן את הטעות של "ניו-יורק". הוא יורד מהבריקאדות המטופשות של נביא הזעם המודרני ולמוד הסבל ונסוג בחזרה אל עצמו המינורי, השקט, הצונן, החותך. ככה אני אוהב לקבל את לו ריד - לוזר שממלמל באינטימיות רדומה ומקפיאה גם משפטים כמו "ראיתי איש מכניס מחט אדומה לוהטת לתוך העין שלו, הופך לעורב ועף מעבר לעצים". הגיטארה של ריד ממלאת, כמו בימים הטובים יותר, פונקציה חשובה ביצירת האינטימיות המיוחדת הזו. הדיסטורשן של "ניו-יורק" חזר לארון, ובמקומו שבה הפשטות הכמעט-קאנטרואידית האדישה-מלטפת, שליוותה את הקטעים ההתאבדותיים ביותר של ריד בעבר.

"קסם ואבדון" נוצר בעקבות מותם של שני חברים קרובים של ריד בשנה אחת; הזדמנות טובה לחזור אל הכאב. ריד משנה לגמרי את התפיסה שהוצגה ב"ניו-יורק". כאן הוא כבר לא רוצה לשנות שום דבר, רק מייחל לקוסם שיוציא אותו מתוך הגוף המשומש שלו וייקח אותו למקום אחר. גם פחדים שונים משחקים כאן: פחד מאוברדוז, מתאונת דרכים, מן הסיכוי לא לקום מחר בבוקר.

לו ריד חזר והוא עצוב ומיואש. קרוליין, סטפאני, קאנדי ושאר הבחורות הפסיכיות שעשו לו הרגשה מוזרה כבר נעלמו מן הטקסטים שלו. באלאסקה קר עכשיו יותר מתמיד.

17/01/1992

חזרה לדף הבית