הנועזים בתעלומת הפאנק הלונדוני

שאם-69, "SHAM'S LAST STAND"; לינק-רקורדס, יבוא (בית-התקליט)
יו.קיי.סאבס, "KILLING TIME"; ניו-רד-ארכייבס, יבוא (בית-התקליט)

א. 1978, שלהי יולי. בתוכנית "שעה של פאנק" ברשת-ג' מנגנים את "מלאכים עם פנים מלוכלכות" של שאם-69. בקריית-היובל והסביבה עולים באש מספר מקלטי רדיו. שאם-69, כך מסתבר, הם הגדולים מכולם.

ב. יואב לף, תלמיד כיתה ח' בבית-הספר אגרון, נוסע לתל-אביב ורוכש את התקליט של שאם-69. דודיק אופנהיים מקליט את התקליט, אני מקליט ממנו.

ג. התקליט, "That's Life", מתעד יום לא מוצלח במיוחד בחייו של צעיר לונדוני תמים ופשוט הליכות, שמאחר לעבודה, מפוטר על-ידי הבוס, הולך להשתכר בפאב, מנסה להתחיל עם בחורה תפוסה, מסתבך בקטטה, נכנס לאוטו ופותח בנהיגה פראית, עושה תאונה, מצליח להגיע הביתה, מוצא את החבר של אחותו במיטה שלו, מתעצב אל לבו (אך נמצא שיכור מכדי לבכות), צועק על אמא (שמנדנדת לו ומנסה לשכנע אותו לדבר על לב אבא למען ייצא סוף-סוף מן השירותים) ולבסוף גם הולך לישון.

ד. ביום רגוע יכולים העצבים של ג'ימי פרסי, סולן השאם-69, לתדלק עדר נהגי משאיות חמומי מוח, שגילו שהאשה מזדיינת בבית עם הבוס. את העצבים והתסכול צריך למהול בחוש ביקורת וצדק אינסטינקטיבי, כמו גם בהומור מוכתם בשמן מכונות שחור.

ה. שאם-69 ממשיכים להוציא תקליטים, אבל ההצלחה נבהלת מהעצבים של פרסי ובורחת. הקהל הקוקני החם והקולני שליווה אותם מתחילת הדרך נשאר צמוד. פרסי אוהב את הקהל שלו ומשלהב אותו לתחייה בכל הופעה והופעה. הקהל לא שוכח, ולהופעה האחרונה בהחלט של שאם-69 - לונדון, תחילת 1989 - הוא מגיע בהמוניו.

ו. האלבום "Sham's Last Stand", שמתעד את ההופעה האחרונה ההיא, הוא אלבום מצוין, חזק, נושך, ולוּ הייתי אבא מובטל, יש לשער שמיד אחרי ההאזנה הראשונה הייתי ממהר להרוס את הבית ולהרביץ לילדים. ביצועים אגרסיביים ומלוכלכים, גיטארות מחוספסות, שירה בציבור, בירה, המון בירה. איפה כיתה ח', איפה "שעה של פאנק"? האם נשארו מקלטי רדיו שלמים בקריית-היובל?

ז. 1983, שלהי יולי. דודיק אופנהיים ואנוכי משוטטים ברחובות לונדון ומנסים להבין מדוע הגלידה נוזלת כל-כך מהר, הבירה כל-כך חמה וההרגשה הכללית דומה להרגשתו של חמור עבודה תל-אביבי. סלווין, שמגיע מהסקוואט שלו בבריקסטון, מבהיר לנו כי זהו ללא ספק הקיץ החם ביותר שנחווה בלונדון אי-פעם, ומוביל אותנו להופעה של האקספלויטד. אנחנו מספיקים לראות את ה-One-Way-System, אבל האקספלויטד מבטלים את ההופעה ברגע האחרון. הסיבה: נערה שחורה נדקרה בצווארה בשירותים. הסקינהדס חוגגים, חובטים ללא רחם בפנקיסטים צנומים ומשתלטים גם על המיקרופון והבמה. זעקות "זיג הייל!" קצובות ממלאות את האוויר. על הפתחים צובאים המוני שחורים חמושים באלות בייסבול, שמתים לפצפץ את הגולגלות המגולחות והלבנוניות, אך נהדפים לאחור על-ידי השוטרים שמשתדלים, מצדם, להחזיק את הלב חזק בין הרגליים. ואטי ואטי, סולן האקספלויטד, עולה על הבמה ומנסה להסות את המון המשתולל. בנס לא הורגים אותו.

ח. אחוזי חרדת קיום יהודית כשרה, אנחנו נמלטים משם.

ט. בחור במדים נאציים ניגש אלינו ברחוב ורוצה כסף. צמוד אליו פנקיסט מבוגר שמביט וצוחק. הנאצי חושף מספר קעקועי צלב-קרס. באותה הזדמנות הוא חושף גם שיניים רקובות וצוחק נורא. הוא גם מצמיד את הסכין הפרטית שלו לזרוע של דודיק, והפנקיסט המבוגר כבר מחייך קצת פחות ומנסה להרגיע את חברו, אבל ההוא מתעצבן ונכנס למה שנקלט אז, בהשפעת המאורעות, כקריזה נאצית בינונית. אנחנו נמלטים בשנית.

י. כשלוש שעות עוברות עד שדודיק אומר בפעם הראשונה, שהפנקיסט המבוגר ההוא נראה בדיוק כמו צ'ארלי הארפר, סולן היו.קיי. סאבס - להקה נוספת שמילאה את לבותינו חדווה באותם ימים נטולי דאגות.

יא. כעבור יומיים, בקלאב-100, מתברר שדודיק צדק. הפנקיסט החייכן הוא באמת צ'ארלי הארפר. מרגע הגילוי ואילך אני שונא את היו.קיי. סאבס לשנתיים. הארפר (לזכותו ייאמר) לא מחזיק מעצמו כוכב, מתערבב בקהל ואוהב את זה. כמו ג'ימי פרסי, הוא היה יותר מקרוב לקהל שלו, רק שלפרסי יש שכל, ואילו הארפר מתמחה בלשיר טוב ולעשות מוסיקה עם ביצים של פר.

יב. אחרי שנתיים אני מוחל להארפר על עברו הניאו-נאצי למחצה, ונזכר באלבומים המצוינים של היו-קיי. סאבס. דודיק מגדיל לעשות וקונה את אלבום הסולו שהוציא הארפר אחרי שהלהקה התפרקה. האלבום מאכזב מאוד. הארפר הופך לפושט אמריקאי. יו-קיי.סאבס נשלחים לתיוק ומופיעים בארכיון המוחי כמשהו שהיה טוב ונגמר.

יג. לפני שנה מחליטים היו-קיי. סאבס להתאחד ולהקליט את "Killing Time". ניקי גאראת, הגיטריסט, מקבץ שוב את ההרכב המקורי, בהמשך לשיחה שניהלו הוא והארפר שנתיים קודם לכן, בניו-יורק. שבועיים לפני תחילת ההקלטות מתחרט המתופף סטיב רוברטס ובורח מניו-יורק חזרה ללונדון. גאראת לא נשבר, ושולף את המתופף בלווי קיי, שמתאים מאין כמוהו לקו הכבד של האלבום.

יד. כמו כמה מלהקות הפאנק המאוחרות יותר (One Way System, Discharge ו-G.B.H.) החליטו גם היו.קיי. סאבס (המוקדמים לכשעצמם), שרוק כבד הוא הדבר האמיתי. תמיד היו להם פראזות כבדות, ובקטע "Killing Time" הם הופכים אותן לעובדה מוצקה. הקול של הארפר נשאר מצוין. כשהוא שר, זה נשמע כמו אז, פלוס המון השפעות כבדות. כשניקי גאראת שר, וזה קורה מספר פעמים, זה נשמע כמו רוק-כבד עם זיקה קלה לפאנק. באופן טבעי מהווים קולו של הארפר ומגעו את הגורמים, שלמענם כדאי להקשיב לאלבום הזה.

בשבוע הבא יסופר כנראה איך שיחררתי את צ'ארלי מנסון מהכלא וגיליתי, ביום חתונתם של סלווין וג'ו סטראמר, שדי-די ראמון הוא בעצם אחותי החורגת (מהצד של יואב לף וקפטן סנסיבל).

01/09/1989

חזרה לדף הבית