והחמור הלבן ממשיך לדהור

לורי אנדרסון, "בית האמיצים"
LAURIE ANDERSON HOME OF THE BRAVE
הד־ארצי (יבוא במחיר תוצרת הארץ דלוקס)

על מגש סטרילי, הרחק ממושג הקקי-פיפי היומיומיים, יושבת לורי אנדרסון, בוהה במידבר התרבות האמריקאי ורוקמת הגיגים ויזואליים של תלמידת אמנות יומרנית ומנותקת, שדי בנעיצת מחט, כדי לפוצץ את בלון האינדיבידואליזם הנפוח שלה. המוסיקה המינימליסטית הקרה של לורי אנדרסון מתחילה ומסתיימת באותה נקודה. אין בה שיאים, וזו יכולה להיות חוויה לשקוע בשילוב הנוצר בין החושפנות העתידנית־שכלתנית של הטקסטים, והאלקטרוניקה הממוחשבת, העצבנית ועמוסת האפקטים, המכילה גם חיות של כלי-הקשה וכלי-נשיפה שונים.

אנדרסון הולכת על הנשגב והאדיר, מקיימת הופעות ענק, שנמשכות הרבה שעות, עוסקת בציור, פיסול, צילום ובימוי ועורכת על הבמה, תוך כדי נגינה, מיצגים מסובכים ומתוסבכים. לאחרונה גמרה את העבודה על סרטה החדש, "בית האמיצים", מתוכו לקוח הפסקול, המרכיב את האלבום הנוכחי, והמבוסס על מסע הופעות שערכה ברחבי העולם. באלבום הנ"ל עושה אנדרסון שימוש, חוץ מבכלי-הנגינה הקונבנציונאליים, בווקודר (סינתיסייזר המופעל על-ידי קול אדם והופך אותו לאקורד), הארמונייזר, סינקלוויר, פעמונים שונים ומזלגות. מתוך עיסוקיה הרבים התפתחה אצל אנדרסון הרגשה שהיא מעין משיח עכשווי, וכך קורה שהיא ממשיכה להעסיק את המאזין בסיפורים משעממים על עצמה, המתנהלים לרוב על ו' החיבור ("ואז ראיתי... והוא אמר... ואני אמרתי... והוא הלך... ואז הבנתי..."), ובסופם תמיד היא מבינה הכל והיא הופכת אפילו יותר חכמה. אבל לורי אנדרסון נעצרה כבר אחרי "מדע גדול", אלבומה הראשון. האלבום/פסקול שכאן מכיל אותן השפעות ג'אזיות נקיות, אותם מקצבים פשוטים וצנומים, אותם קולות רקע, אותן בדיחות, אותם קטעים שנחמד לשקוע בהם, אותו סקסופון ואותו ליווי קלידים מסיבי. הידרדרות מצויה ב"אהבה היא וירוס", קטע פאנקי קצבי ועליז מדי. הקטע "רדאר", המופיע אחריו, חוזר לשקט אלקטרוני עם פסנתר קלאסי וצעקות אנדרסוניות, והקטע הידוע, "הלילה של שארקי", מכיל עוד יותר סממני סאמבה אופייניים ודי ריקים. למאזין לא נותר אלא להתפלל לגברת אנדרסון שתרד מן החמוד הלבן, לפני שהעובש הכמו־אינטלקטואלי שהעלתה ידבק גם בו.

20/06/1986

חזרה לדף הבית