זיגי בן 18

דייוויד בואי, "זיגי סטארדאסט"; אן. אם.סי

זונת הרוקנ'רול הגדולה ניצבת בפוזה מזמינה בכניסה אחורית שנכנסה להיסטוריה. האורות הספורים הדולקים בחלונות שברקע זורחים באור רע, מסנוור. תצלום העטיפה הקדמית של "זיגי סטארדאסט" מתעד את רגעיה האחרונים של הזונה הגדולה בטרם הכריזה על פרישה מהופעות והסתגרה בבית לכמה חודשים, כדי להוריד את האיפור הצבעוני שנמרח על פניה ולהחליפו במייק-אפ לבנוני ומנוכר.

בצילום העטיפה האחורית ניצבת הזונה בתא טלפון (מואר בקושי, כדי למחוק כל צל של ספק). כן, אני דייוויד בואי, האנדרוגינוס האנורקטי צח העור, אביהם של נרקומאנים ונרקומאניות קטנים וקטנות, חמודים וחמודות. אני אגרום לכם, הורים יקרים, להבין עד כמה הייתם אטומים. בעוד כמה שנים אשכח אמנם שהבטחתי להתאבד בגיל 25, אשתזף ואתחיל לעשות מוסיקת ריקודים קונבנציונאלית. אבל עכשיו רק 1972, ועוד לא לקחתי מספיק טריפים.

ומן הסתם היו שם גם כדורים משלשלים. דייוויד בואי של "זיגי סטארדאסט" מגלם את עצמו בצורה משכנעת ביותר, נותן לך לטעום מהטינופת האמיתית, האגדית, השמורה לכוכבים הגדולים בלבד, אלה ההופכים לכלי-משחק בידיו האכזריות של הרוקנ'רול ומאבדים את שימחת החיים הפשוטה שממנה סובלים מפעם לפעם יצורי אנוש אנונימים מהשורה. מיותר לציין ש"זיגי סטארדאסט" בהוצאה המחודשת עדיין רלבאנטי.

בואי חמוש כאן בעכבישים-ממאדים, להקת הליווי הטובה ביותר שהיתה לו אי-פעם. בפעם המאה ממלמלות השפתיים את כל אותם משפטי מפתח ("איים אן אליגייטור!") אבל הפעם העניין לא מסתיים ב"רוקנ'רול סואיסייד", המנון ההמונים, אלא בשורה משמימה למדי של בונוסים, שהורסת הכל. ככה זה בהוצאות מחודשות. יש כאן את הביצוע המקורי של "ג'ון, אני רק רוקד", את "ולווט גולדמיין" ו"ראש מתוק" (האחד הופיע על סינגל, השני לא), וגם גירסאות דמו עייפות ונוגות ל"זיגי סטארדאסט" ו"ליידי סטארדאסט", שהיו בהחלט יכולות להישאר במגירה שמונה-עשרה שנים נוספות. כלומר, עדיף להמשיך ולהתגולל בין החריקות הנוראיות של המוצר המקורי מאשר להיתקל פתאום בעב"מים לא חיוניים מעין אלה. בעצם באותה מידה אפשר גם להרים את המחט לפני קטע הבונוס הראשון, אבל למי יש כוח לצאת מצנצנת הפורמלין?

03/08/1990

חזרה לדף הבית