דשא ודיסטורשן
השפן-הנכון, "פוחל"ץ";
האוזן השלישית
השפן-הנכון עומדים במקום. הם ממשיכים עם הגורן-מטאל - שילוב מוזר בין דשא לדיסטורשן, בין מכנסי עבודה קצרים לספייקס, בין בית-ילדים לבית-מטבחיים. מוזר, ומבחינתי גם די בלתי אפשרי, לפחות לא עם כמויות כאלה של הומור קיבוצי. כשאני שומע התחלות עמוסות פאזים ובאופק מסתמנת התקפה מסיבית של רעש מרוכז, הדבר שאני הכי פחות מעוניין בו בעולם זה הומור בלתי מזיק. הומור כזה לא מסתדר לי עם פאזים רעים. בעניין הזה אני מאוד לא מתוחכם.
יוצאת לי קטילה. לא התכוונתי, באמת. כשהקשבתי לקלטת היו כמה רגעים יפים. אפילו נדנדתי קצת את הראש קדימה ואחורה, וצחקתי כמה פעמים. ההומור של השפן-הנכון די מקברי למען האמת, אבל הוא בכל זאת לא קולע למטרה. בדרך-כלל אלו מין ניסיונות הצחקה סטופידאליים של חבורת נערים חושבים-משועממים עם פוטנציאל, שלא בדיוק מבינים מתי משהו יוצא מהאוזניים (ואף מהאף). וכשגם הפאזים נעלמים, מה שנשאר זה משהו שדי מתקרב למערכונים.
לפיכך, אחרי בדיקת מצב חוזרת, באמת שאין לי ברירה אלא לשוב לציפיותי הבלתי מתוחכמות ולציין שציפיתי ליותר רעש מהקסטה החדשה של השפן-הנכון. קצת יותר העזה. קצת פחות סרקזם. השירים המטומטמים על כל מיני חזירים גרמניים כבר הפסיקו להצחיק, כמו גם פואמות הילדים הלא מקוריות וחסרות המעוף. רעש, אנשים, ר-ע-ש. למה הווליום של הגיטארות כל-כך חלש? למה הווליום של הסולן כל-כך גבוה? למה אריאל קרס כל-כך אוהב תראש, ובכל זאת כל-כך חושש להטריד את מנוחת השכנים ולהרעיד קצת את המגברים?
טוב, אני בכל זאת קצת מגזים. יש כאן קטעים מצוינים, כמו "פוחל"ץ" הפנקיסטי או "הספד למנוח", שיכול להיות "המוות אינו מחוסר עבודה" של שנות התשעים ("המוות בא בלי הזמנה, זה צריך להיות מובן, יום אחד אתה רוקד, במשנהו בר-מינן"). אבל משהו כאן לא מגובש, לא הולך לשום מקום, סתמי. זה מה שהשפן-הנכון רוצים וזה מה שהקהל שלהם אוהב: גורן- מטאל, העיקר הפוטנציאל.
05/06/1992