רעיון מרכזי מוצק של לא כלום
דייב רימר עם להקת ניו-אורדר ב"קיו" של ינואר
"קיבלנו מכתב בשבוע שעבר", אומר פיטר הוק, הבסיסט המזוקן של ניו-אורדר, האחראי על מכתבי המעריצים הנשלחים אל הלהקה. "נערה אחת שואלת, למה אנחנו מוזכרים תמיד בנשימה אחת עם ג'וי-דיוויז'ן. היא לא זכרה שום דבר מזה. היא לא ידעה מי היינו. על המכתב הזה לא עניתי עדיין".
בסיפור הקטן הזה נפתחת כתבה על ניו-אורדר, שהתפרסמה בגליון ינואר של ירחון המוסיקה האנגלי "קיו". שמונה שנים חלפו מאז קמה ניו-אורדר על הריסות ג'וי-דיוויז'ן. להקה דכאונית ואפלה, מן החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שתהילתה באה לה רק לאחר שחדלה מלהתקיים, בעקבות התאבדותו בתלייה של הסולן איאן קרטיס במאי 1980. שלושת חברי הלהקה הנותרים, סטפן מוריס, ברנארד אלברכט ופיטר "הוקי" הוק, לא תלו הרבה תקוות, אבל הם צירפו אליהם את גיליאן גילברט, חברתו של מוריס, ויחד הצליחו להתנער מן האפר ולהיעשות לאחת ההצלחות הגדולות והאיכותיות של העשור. הם עשו זאת על-ידי תפנית לכיוון קומוניקטיבי יותר. מן האלבום הראשון והמצוין שלהם, "תנועה" (נובמבר 1981), הם הפכו את הסאונד שלהם למסונתז יותר ויותר ואת הקטעים שלהם ליותר קליטים ורקידים. בשנים האחרונות יוצרת ניו-אורדר דיסקו אירופי קר וקצבי מאוד, אבל בין השורות עדיין ניתן לזהות את העייפות הג'וי-דיוויז'נית, בעיקר בעבודת הבאס של הוק, השומרת עדיין על החותם הישן.
בשנה שעברה הגיעה ניו-אורדר להישגים במכירות ובהופעות, שספק אם ג'וי-דיוויז'ן האגדית היתה מגיעה אליהם אי-פעם. מדובר, כמובן, במכירות הענק של להיטם "אמונה אמיתית" ובהצלחתו בשוק של אלבומם "מהות". הלהקה גם יצאה לסיבוב הופעות (יחד עם אקו והבאנימן) בארה"ב, וניגנה בפני קהל ענק מבחינתה, 15,000 איש בהופעה. "חלפו הימים שהיינו יכולים לצאת ולשתות משהו במועדון בו ניגנו", אומר הסולן העכשווי וגיטריסט של הלהקה, ברנארד אלברכט, ל"קיו".
ניו־אורדר ממשיכה לדבוק בעקרונות שהנחו את ג'וי־דיוויז'ן: כמה שפחות ראיונות, צילומים והופעות טלוויזיה. בתוכנית היוקרתית "טופ אוף דה פופס" הם, כמובן, סירבו להשתתף. הם לא מוכנים להיות תזמורת־בצורת ולהופיע עם פלייבק, וההופעות שלהם על הבמה אף פעם אינן מתוכננות מראש, לא סדר השירים, לא ההעמדה. הם פשוט עולים ומנגנים, ו"אם זה טוב, זה טוב, ואם זה רע, זה רע".
לפי דייב רימר, בעל הכתבה ב"קיו", נראתה ניו-אורדר בשנות חייה הראשונות כמו הקרוב העני של ג'וי־דיוויז'ן. הלהיט "אהבה תקרע אותנו לגזרים" של ג'וי-דיוויז'ן, שהפך להיט ענק ושסירב להיפרד ממצעדי האינדיז תקופה ארוכה לאחר שהלהקה כבר לא היתה קיימת, האפיל על כל מה שניו-אורדר עשתה, כך, עד שניו-אורדר הוציאה את "יום שני העצוב", שהפך ללהיט בסדר גודל של "אהבה תקרע אותנו לגזרים". על-פי ה"קיו", הגדיל "יום שני העצוב" את הכנסותיה של ניו־אורדר מ-72.50 ליס"ט ל-103-50 ליס"ט לשבוע. אבל אז, בדיוק כשהעניינים החלו להתבהר, נכנס מועדון הסיינדה שבמאנצ'סטר, מועדון שהלהקה היתה שותפה בו, לצרות פינאנסיות, ובעיות הקיום הפכו למטרידות עוד יותר. לדברי אלברכט, הצרות שהביא עליהם הסיינדה היו אחת הסיבות העיקריות לסיבובי ההופעות הרבים, שערכה הלהקה בשנים האחרונות. הם פשוט היו צריכים לממן את המועדון. "מסיבוב הופעות כמו זה שעשינו עכשיו בארה"ב אנחנו יכולים לעשות כסף כמו ממכירת אריך-נגן. אז הופעות זה חשוב", אומר אלברכט, "אבל להופיע זו גם עבודה קשה מאוד, שיכולה להרוס את הנפש. אני זוכר, איך התעוררתי מקיא בשיקאגו, אחרי לילה של שתייה, והייתי עוד צריך לתפוס את המטוס של שמונה בבוקר, כדי להגיע לעוד הופעה במקום אחר ועוד לערוך בדיקת סאונד לפני הקונצרט. הייתי מאוד מדוכא מהמצב וגם מהעובדה שכל הכסף ילך למועדון, ואני לא אקבל ממנו כלום". כיום, לאחר חמישה אלבומים מצליחים ולאחר שמצב מועדון הסיינדה השתפר, מרויחים חברי ניו-אורדר, כל־אחד לחוד, 300 ליס"ט לשבוע אחרי ניכוי מס. הפרויקט הבא שלהם הוא רכישת מכוניות חדשות לחברת פאקטורי.
על שאלתו של רימר, איך הצליחו ניו-אורדר לשרוד, עונה הוק: "זה משום שאנחנו טובים, משום שאנחנו כותבים שירים טובים באופן בסיסי. איזו עוד סיבה ישנה?". לפי הוק, כותבים ניו-אורדר את שיריהם בשיטת "פספס או פגע". הדבר, לדבריו, דורש ג'אמים רבים בחדר החזרות שלהם. לדעתו של רימר, אי-אפשר להבין, איך ניו-אורדר יכולים לכתוב שיר, אחרי ששומעים אותם מדברים על טעויות רבות בתכנות הסינתיסייזרים ועל ימים שלמים שבאו אחר-כך, בנסיונות לשחזר טעויות שנשמעו מעניינות. הוק הבסיסט טוען מצדו, שהוא חירש-טונים, והמפיק ג'ון רובי אומר בראיון, שניו-אורדר לא ידעו מהו מפתח מוסיקאלי עד להקלטת הלהיט "הלם קרב". עוד אומר רובי, שלבסוף הוא נאלץ ללמד אותם, איך להתאים את המלודיה לסולם בו שר אלברכט. "הוק היה ממש מוטרד מזה. הוא חשב שאני מנסה לשנות את הלהקה או משהו". ה"קיו" מצייר את פיטר הוק כניגוד מוחלט לשלושת חבריו האחרים בלהקה. בעוד שגיליאן, ברנארד וסטפן שונאים להופיע, פיטר הוק אוהב את זה. גיליאן, ברנארד וסטפן רוצים להשתמש במפיק לאלבומם הבא. הוק לא אוהב את הרעיון. ברנארד אלברכט אוהב להקליט. הוק שונא להקליט. בראיון הוא אומר: "אני פשוט מוצא שזה שעמום אמיתי. אין שום דבר שמעניין אותי באולפן. אני לא יודע מה דחף אותי לקנות אחד". הוק רכש לאחרונה את אולפני אולד-רוצ'דייל-קארגו, שבהם הוקלטו רבים מהקטעים המוקדמים של ג'וי-דיוויז'ן. הוא שינה את שמם של האולפנים לבת-שש-עשרה-המתוקה.
על השמועות לגבי פירוק מתקרב של ניו-אורדר אומר אלברכט: "לא, זה לא נכון בכלל. כל מה שקורה זה שאני עושה אלבום סולו משלי, וזה הכל". אלברכט, העובד סולו תחת השם "מכור את גופך", עושה את זה, "משום שכל מה שאני עושה עם ניו-אורדר זה פשרה, ואני רוצה לעשות משהו לא פשרני לחלוטין". על כך אומר הוק, שאלברכט מתפשר הרבה פחות משאר חברי הלהקה. רובי, אחד המפיקים היחידים שעימם עבדו ניו-אורדר, אומר: "הם ינסו הכל. אני אוהב אותם. הם באמת יודעים מה הם רוצים לעשות, ולא יודעים מה הם רוצים לעשות. יש להם רעיון מרכזי מוצק מאוד של לא כלום".
בסיום הראיון מנסה כתב ה"קיו" להפיק מעט נוסטאלגיה מהלהקה. הוא שואל את הוק על הימים הישנים, הימים של ג'וי-דיוויז'ן, והוק עונה: "הם היו באמת ימים טובים. כל העניין היה הרבה יותר נאיבי. עכשיו אני מתעסק הרבה עם הצד של הביזנס והצד של הביזנס לא כל-כך טוב בלשעשע. זה השעמום הכי גדול בעולם. בימים ההם לא היית צריך לחשוב על חרא כזה. וכשהיינו בג'וי־דיוויז'ן, לא חשבנו. לא שמנו זין. חיינו רק בשביל להתאמן ולהופיע, כי עדיין לא הוצאנו תקליטים, וכשכבר הוצאנו, זה היה לעתים רחוקות מאוד. עכשיו נראה שהכל התהפך. כל העניין זה רק התקליטים שלנו. זו היתה תמימות, אופטימיות, שאבדה ברובה עם מותו של איאן קרטיס. בנקודה הזו אתה מבין, שהכל היה הרבה יותר משמעותי ממה שחשבת, אבל לרוע המזל, פשוט לא יכולת לפלס דרכך בתוך זה".
26/02/1988