כל יום הוא היום הראשון
בסופו של עשור הרוק החולף יוכלו ניו-אורדר וחברת פאקטורי לחגוג (במאנצ'סטר) כמה וכמה הישגים וציוני דרך משמעותיים. החדר שלהם, אגב, פשוט מצוין למסיבות כאלה
את עשור הרוק החולף יובילו אל הקבר חברי ניו-אורדר. חברת פאקטורי תתרום את הציוד, כולם ינצלו את ההזדמנות לציין עשור למותו של איאן, ואחר-כך יסירו את בגדי האבל וימשיכו להיות להקת הפופ הרעננה והעכשווית ביותר בשטח. כך זה צריך להיות, עד סוף כל הדורות.
לניו-אורדר יש חדר, שנבנה במקור על-ידי איאן קרטיס. הרצפה היתה אז עמוסת חפצים, התריסים היו מוגפים, לא היה מקום לזוז. זה היה חדר-ראש. קרטיס נבח את כל האמירות שאדם במצוקה יכול לנבוח. אחרי שיצא "Movement", האלבום הראשון של ניו-אורדר, נכנס ברנארד אלברכט לחדר והחליט, שהיום הוא היום הראשון של שארית חייו. הוא פתח את התריס (עד החצי), העיף כמה חפצים החוצה וניגב את הרצפה. אחר-כך התיישב והתחיל לכתוב כל מה שעלה על דעתו, ומהרגע ההוא הפכה המוסיקה של ניו-אורדר לנקייה מג'סטות נוסטאלגיות, מטענים מצטברים, מועקות ואמירות גדולות. ניו-אורדר לא אומרים. הם עושים ומעבירים. חדר-הראש התחיל להפוך לחדר-גוף. מעכשיו ישלטו ניו-אורדר גם ברחבות הריקודים.
עם כל אלבום חדש של ניו-אורדר, נפתח בתריס חריץ נוסף והחדר המשיך להתרוקן, לטובת האור, ובעיקר לטובת השטח שמיועד להתפרקות פיסית. התהליך, כך נראה, שעבר (וממשיך ועובר) על ניו-אורדר, הוא תהליך טבעי, לא מודע, ולכן הוא כמעט קדוש. אפשר ללמוד ממנו לקח, אבל את הלקח הזה אי-אפשר להסביר במלים: ניו-אורדר יודעים משהו אחר, ולכן הם יישארו תמיד צעד אחד לפני כולם.
עטיפות התקליטים פשוטות, יפהפיות. עקרונות חזקים של אנטי זיוף, אנטי ראיונות, אנטי פרסום. אנונימיות בעלת אופי קומוניסטי. השם, בעל קונוטאציה פשיסטית דווקא, קולע בדיוק במטרה: האיזון המצוי במוסיקה של ניו-אורדר מארגן את המבנה הפנימי שלך בסדר חדש. איך דיסקו אלקטרוני קר כל-כך יכול להיות כל-כך אנושי?
הטקסטים של "Movement", האלבום הראשון שהופיע ב-1981, כאמור, תיעדו רגשות קשים ואפלים ועסקו בעיקר במלנכוליה כבדה. בעיבודים, לעומת זאת, כבר בלט ההבדל העצום שבין ג'וי-דיוויז'ן לניו-אורדר. הקצב הפך מהיר יותר, הסאונד מסונתז יותר והסיקוונסרים החלו להתכונן להפצצות העתיד. ב- 1983
Power, Corruption and Lies") "( הכיוון כבר היה ברור. ניו-אורדר עשו מוסיקה קצבית ורקידה, והסגנון נמצא בשלבי גיבוש אחרונים. "Low Life" )1985) הציג ניו-אורדר בשיא הגיבוש והאנרגיה. בהקלטות הם חזרו אל הציוד ששימש אותם בתחילת הדרך במטרה לשמור על רוח צעירה ורעננה, וגם, כפי שהם מעידים, כדי להשיג את הסאונד המלוכלך.
"Brotherhood", שיצא ב-1986, הוא אלבום קליט ודיסקואידי, שהכיל גם מעט הומור מוזר, מהסוג האבסורדי. ב-1987 יצא לאור אלבום אוסף הגירסאות הארוכות "Substance", שמבהיר, ביחד עם "Technique" שיצא בתחילת השנה הנוכחית, שניו-אורדר לא מגלים כל כוונה לחזור על עצמם, או אפילו לדשרש במקום עם אותו דיסקו מתוחכם. "Technique" מכיל קטעי אסיד פראיים, ולצדם סתם קטעים שיכולים להכניס אנשי-גוף לאקסטאזה חמורה.
כבר מההתחלה שאף טוני וילסון, מנהל חברת פאקטורי שניצבת מאחורי הלהקה לאורך כל הדרך, "ליצירת קשר עם הקהל, קשר, שניתן יהיה לחזות בהתפתחותו. לאו דווקא רווחים". יחסי הגומלין בין ניו-אורדר לפאקטורי היו הדוקים מאז ומתמיד. הלהקה, לדוגמה, שותפה עם פאקטורי בבעלות מועדון הסניידה המאנצ'סטרי, המשמש מועדון הבית של החברה. בתקופה מסוימת, כשנקלע המועדון לקשיים כלכליים, הסכימו ניו-אורדר להכפיל את מיכסת ההופעות ולהקדיש את כל הכנסותיהן לשיקומו של הסיינדה. טוב הלב הזה משתלם, כאמור, לשני הצדדים, והחוזה עליו חתומה הלהקה נחשב לאחד הנדיבים בעולם הרוק, גם ביחס לאלה של כל המאדונות והמייקל ג'קסונים. בתור הלהקה המצליחה והמפורסמת ביותר של פאקטורי ("בלו מאנדיי נחשב עד היום לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בעולם). יש לניו-אורדר את הזכות המלאה לבית חם במאנצ'סטר. פאקטורי, אגב, חוסה, גם על קברט-וולטייר, סקשן-25, Certain Ratio, ועד לא מזמן גם על הפימאנדייס.
אם להאמין לאנשי ניו-אורדר, וניו-אורדר היא להקה שמאמינים לה, הם מנגנים וחיים בהרמוניה תוך-להקתית מופלאה. כשמדובר במוסיקה, מתחלקת ניו-אורדר לשתי קבוצות: ברנארד אלברכט (הגיטריסט-זמר שהחליף לפני מספר שנים את שם משפחתו לסאמנר), גיליאן גילברט (נגנית הקלידים) וסטפן מוריס (תופים) הם הקבוצה הראשונה. הבסיסט פיטר הוק (הוקי) הוא הקבוצה השנייה. הוקי הוא הייצוג ההיסטורי. צליל הבאס הדומינאנטי שלו דואג להזכיר, שפעם היתה ג'וי-דיוויז'ן. העבודה שלו מושכת לצד קשוח יותר. בניגוד לשאר חברי הלהקה, הוא שונא להקליט ואוהב להופיע. הוא גם התרגז כשבמהלך הקלטת הלהיט "Shellshock" ניסה המפיק ג'ון רובי ללמד את חברי הלהקה שיעור בסולמות מוסיקאליים. בעניין האחרון, יש לכל החברים דעה אחת מוצקה וברורה: כמה שפחות מפיקים, כמה שפחות התערבויות מבחוץ, כמה שפחות עצות. לא רוצים ללמוד לנגן. רוצים להישאר תמיד בהתחלה. הסדר החדש חל גם על דפוסי הזמן. הנוסטאלגיה של ניו-אורדר אינה קיימת. זוהי להקה ללא גיל. הפוסט של הפוסט.
אבל מבחינתם, כך הם אומרים, הם עדיין לא השיגו דבר, עדיין לא מצאו את הצליל והקצב המושלמים. בינתיים הם ממשיכים לשחזר טעויות בנגינה שנשמעו להם טוב, ממשיכים להזין את המחשב בים של רעיונות, ממשיכים להשתעשע בסאונד במשך ימים שלמים, וכל יום הוא היום הראשון.
20/10/1989